לאדינו                                                            



 
מאיזה מוצא את/ה?
[תוצאות]

לאדינו | ספניולית

לדינו
ladino

אזרחות ספרדית
 
מונה:

התחברות לחברים

דף הבית >> מאמרים >> תמר אלכסנדר >> "העין רואה והנשמה חומדת" גלויות מסלוניקי היהודית
 

 

"העין רואה והנשמה חומדת"* - גלויות מסלוניקי היהודית"
 
תמר אלכסנדר, גילה הדר, שלום צבר
 
* פתגם בלאדינו, El ojo ve, la alma dezea. ראו: קובץ פתגמים מסלוניקי: E. Saporta y Beja, Refranes de los judíos sefardíes, Barcelona 1978, p. 144


1. מבוא ומקורות

מטרת מאמר זה לבדוק את ייצוגה של הקהילה היהודית בסלוניקי באמצעות תמונות שהודפסו על גבי גלויות. ייחודן של גלויות סלוניקי לעומת אלו שהודפסו בקהילות אחרות הוא בכמה תחומים. זוהי הקהילה הספרדית היחידה באירופה שנתפסה ל"שגעון גלויות הדואר" בתקופה שתופעה זו תפסה תאוצה ופופולאריות רחבה ברחבי היבשת ואף הדביקה את יהדות ארה"ב (1918-1898). וכך לצידן של ברלין, ורשה, קרקוב וניו יורק,1 קם בסלוניקי מרכז פעילות ייחודי שבו באו לידי ביטוי החיים היהודים בסדרה נרחבת של גלויות. זאת ועוד, כמו במרכזים בארה"ב גרמניה ופולין, הגלויות היהודיות של סלוניקי נדפסו במרבית המקרים בידי מו"לים יהודים.2 סוגיה זו בולטת בייחוד לאור העובדה  כי קבוצת הגלויות הגדולה המתעדות קהילה יהודית אחרת שאינה קשורה לאירופה או ליהדות אשכנז, דהיינו יהדות צפון אפריקה, נוצרה בידי קולוניאליסטים צרפתים עם מבט אתני-חיצוני על התרבות האוריינטלית בה פגשו בארצות אותן כבשו. גלויות הקהילה הספרדית של סלוניקי מהוות אם כן עדות מצולמת יוצאת דופן כיצד היהודים ראו את עצמם, מה היה הדימוי העצמי שלהם, ואיזה דימוי רצו לשדר כלפי חוץ. השריפה הגדולה שפרצה בסלוניקי ב- 1917 כילתה בתים מוסדות ומסמכים, את השאר השמיד כמה עשרות שנים לאחר מכן הכיבוש הנאצי, כולל חיסולם של למעלה מ- 90% מחברי הקהילה. בהעדר מספיק מסמכים ועדויות מצולמות מקבלות הגלויות שנותרו משנה חשיבות, עדות לעולם שהיה ואבד.
במונח "גלויה יהודית" בהקשר של יהודי סלוניקי אנו כוללים שלושה קריטריונים, עפ"י סדר חשיבותם: א) נושא יהודי (דמויות, בתים, אירועים יהודיים; ב) מדפיס יהודי (ובכלל זה גלויות של מדפיסים יהודים אשר הדפיסו מחדש גלויות שבמקורן נוצרו על ידי מדפיסים לא יהודים); ג) צרכן יהודי. הקריטריון הראשון הוא חיוני והכרחי להגדרת הגלויה כיהודית, ושני האחרים אינם עומדים באופן עצמאי, ובדרך כלל מתלווים לראשון. לעיתים מדפיסים לא יהודיים בחרו בנושא יהודי, המדפיסים היהודיים כיוונו גם לצרכנים לא יהודים. ואילו קונים יהודיים בחרו לא פעם תמונות שאין להן קשר ליהדות  אך הם מזהים אותן חלק מתרבות עירם.

הגלויות הראשונות הופיעו ביוון ב-1886 ומדפיסיהן היו אוסטרים וגרמנים  אשר בארצותיהם נולד ענף ייצור חדש זה ועל כן הם היו הראשונים להפיצו ביבשת ומחוצה לה. אולם מ-1897 כבר פועלים במרץ המדפיסים היהודיים, אשר הידועים ביותר מביניהם הם: דוד עשהאל (David M. Assael), יהודה ורסאנו (Juda S. Varsano), אלברט ברזילי (Albert Barzilai), דוד בנבנישתי (David M. Benveniste), מודיאנו (Modiano), יצחק מולכו (Isaac Molho), מטראסו-סרגוסי-רוסו (Matarasso-Saragoussi-Rousso), ואלברט נסים ((Albert Nissim.3 כמה גלויות שהוציאו לאור אף מפרסמות את בית העסק שלהם. כך לדוגמה בגלויות שהוציאו לאור יהודה ורסאנו ומטראסו.4
בידינו ארבעה קבצים נדפסים של גלויות סלוניקי, ובנוסף השתמשנו במבחר העשיר של הגלויות המצויות באוסף הופמן במרכז לחקר הפולקלור היהודי באוניברסיטה העברית ובכמה אוספים פרטיים.5  ביוון יצאו לאור קבצי גלויות רבים שהוקדשו לערים וקבוצות אתניות שונות, אולם אנו בחרנו להתמקד בשני קבצים שיצאו לאור בשנים 1992 ו-1993 משום שהם מתייחסים ישירות על פי הצהרתם בכותרת הקובץ לגלויות יהודיות. להלן תיאור הקבצים הנדפסים:
I) חוברת קטנה (20X12 ס"מ) בעריכת גיאורגיוס מצאס ((Georges Mathas, אתונה, 1990, שנקראת  בתרגום: "גלויות על חיי היהודים בסלוניקי".6 בחוברת זו 38 עמודים ותצלומי 44 גלויות בשחור-לבן. החוברת כתובה רק יוונית, ולבד מהקדמה קצרה יש בה שורת הסבר מתחת לכל גלויה. אין בה חלוקה פנימית לפרקים.

II) חוברת שניה, באותו הגודל כמו הקודמת, ואשר נערכה אף היא בידי מצאס, יצאה לאור באתונה בשנת 1992. כאן הרחיב העורך את ההיקף הגיאוגראפי והגלויות מתייחסות למקומות  נוספים מלבד סלוניקי, ובכללן קורפו ((Corfu , רודוס ((Rhodes, יאנינה (Ioannina), וולוס ((Volos, טריקלה (Trikala), קאבלה ((Kavala, ופלורינה ((Florina. חוברת זו אכן II) קרויה "יהודים על אדמת יוון"8 והיא כתובה יוונית וצרפתית. החוברת כוללת 47 עמודים, בהם 42 תצלומי גלויות בשחור-לבן, אשר 26 מתוכן מתייחסות לסלוניקי. גם חוברת זו מביאה הקדמה קצרה ושורת הסבר מתחת לכל גלויה.

III) ב-1992 יצא לאור בסלוניקי בהוצאה עצמית, קובץ גלויות בעריכת קוסטיס קופסידאס Costis Copsidas)), "יהודי סלוניקי באמצעות  הגלויות  1917-1886."9 זהו קובץ מקיף יותר מקודמיו הוא כולל 137 גלויות (159 עמ' 24X18 ס"מ), אשר מרביתן מודפסות בשחור-לבן ואחדות בצבע. הספר שנראה כמו חוברת בכריכה רכה, כתוב בשלוש שפות: יוונית, צרפתית ואנגלית. הוא כולל שתי הקדמות קצרות אחת של פרופ' הסיוטיס (I. K. Hassiotis), פרופסור להיסטוריה מודרנית מאוניברסיטת סלוניקי והשניה מאת העורך עצמו.
בהקדמתו מחלק קופסידאס את תקופת הדפסת הגלויות בסלוניקי לשלוש תקופות שונות: א) עד 1904 – בתקופה הראשונה נדפסו לדעתו גלויות אמנותיות, ובכלל זה ליטוגרפיות; ב) עד 1912 – גלויות מסחריות רגילות; ג) 1912 עד 1917 – בשליש האחרון מתחילה דעיכת הדפסת הגלויות, מופיעות הדפסות חוזרות באיכות גרועה שנועדו בעיקר לחיילי הגדודים שהוצבו בסלוניקי. אולם קופסידאס בחר לערוך את ספרו שלא על פי חלוקה זו אלא על פי שני חלקים אחרים, חלק הארי (עד עמ' 128) מביא את רוב הגלויות שבחר כדי לייצג על פי דבריו היבטים תרבותיים וחברתיים מחיי הקהילה בסלוניקי. החלק השני מוקדש למדפיסים היהודיים וייצוגם על ידי גלויות, מובאת רשימה של 30 שמות של המדפיסים  אולם ללא שום פרטים נוספים ולאחר מכן גלויה או שתיים מכל בית דפוס. מצער שהמחבר לא טרח לציין תאריך הדפסה, אפילו משוער לדעתו, ליד הגלויות, וכן חבל שאין פרטים נוספים על המדפיסים מלבד שמם.

IV) הקובץ המקיף ביותר, "תמונות מחיי הקהילה היהודית בסלוניקי 1917-1897" יצא לאור בעריכת יאניס מגאס (Yannis Megas) בשנת 1993.  10זהו הקובץ היחיד שיצא לאור בהוצאה יהודית, היא הוצאת קפון (Editions Kapon) האתונאית, אשר הוציאה אותו בחגיגיות ובפאר מרובים לציון 500 שנה לגירוש יהודי ספרד. הקובץ מכיל 217 גלויות ממוספרות (30X22 ס"מ, 191 עמודים). מדברי התודה בסיום הספר משתמע שההוצאה פנתה למגאס ובקשה ממנו להכין קובץ זה מתוך אוסף הגלויות שברשותו.  כמו כן מודה ההוצאה לרשויות הקהילה היהודית ולמוזיאון היהודי של יוון, על הסיוע בכתיבת טקסטים ובחירת החומר על סלוניקי. זוהי אכן הוצאה אלבומית מפוארת בכריכה קשה בצבע בורדו הנקשרת בסרט באותו הצבע, דפי כרומו עבים וכיתוב באותיות זהב.

הטקסט בספרו של מגאס מופיע בשתי שפות: יוונית ואנגלית. אחרי שתי הקדמות, האחת מאת וסיליס וסיליקוס (Vassilis Vassilikos) והשניה של העורך עצמו, נחלק הספר לשמונה פרקים על פי הנושאים התמאטיים הבאים: אנשים ולבושם; מקצועות רחוב; מסחר ותעשייה; בתים ושכונות; בניינים ומוסדות; בית העלמין; אירועים ודמויות בולטות; קהילת הדונמה (חסידי שבתאי צבי שהתאסלמו בעקבותיו והקימו קהילה בסלוניקי). לפני כל פרק שיש לו שער בפני עצמו, מופיעה הקדמה קצרה וכן הסבר ליד כל תמונה. ההקדמות נכתבו על ידי חוקרים כל אחד מומחה לתחום בו עוסק הפרק. חלק מן ההקדמות נכתבו במיוחד לספר זה כגון ההקדמה של החוקרת רנה מולכו, מאוניברסיטת פנתאון באתונה, המתמחה בהיסטוריה של יהודי סלוניקי. אולם הקדמות אחרות לקוחות מתוך ספרים, כגון המבוא לקובץ התמונות של מלבושי יהודים אותם צייר והקדים להם מבוא ניקולאס סטברולאקיס (Nicholas Stavroulakis) "הלבוש של היהודים הספרדים והרומניוטים ביוון וטורקיה",11  או עבודת הדוקטור של וסיליס קולונאס (Vassilis Colonas ) "התרחבותה של סלוניקי מעבר לחומות".12 במקרים אלו, ההקדמות אמנם כתובות היטב ועוסקות בנושא הפרק אך אינן מתייחסות לגלויות המופיעות בפרק וספק אם מחברי ההקדמות ראו את הגלויות שנבחרו על ידי העורך. כך לפרק "בתים ושכונות" מובאת הקדמה מפורטת של קולונאס על מבנה הבית, תוכו חדריו והריהוט שבו בעוד שאין אפילו גלויה אחת המראה פנים של בית.
בנוסף למקורות הללו נעשה שימוש, כאמור, באוסף הופמן ובאוספים פרטיים. אמנם חלק ניכר מהגלויות באוספים אלה חוזרות על אלה שנדפסו בקבצים הנזכרים. אולם בעוד שלגבי הגלויות בקבצים אין בידינו טקסט ולא נוכל לדעת מי קנה אותן ולאן הן נשלחו, הגלויות באוספים שנבדקו אפשרו בדיקה של צידן השני של הגלויות. כך התגלה שרבות מהן אכן היו בשימוש – נקנו, בוילו, נכתבו ונשלחו בדואר, ובעיקר לצרפת. כמו כן לצורך ליבון סוגיה זו נעשה שימוש בגלויות אשר נושאי תמונתן אינם בהכרח יהודיים, אולם הן נרכשו ונכתבו בידי יהודים (ראו להלן). 

2. הגלויות כעדות לאירועים היסטוריים

2.
כל הגלויות מייצגות, כאמור, את התקופה שבין השנים 1897 עד 1917 –  כלומר מראשית הצטרפות המדפיסים היהודים להדפסת הגלויות ועד לסיומה של תקופה זו. מ- 1917 כבר לא נדפסו גלויות יהודיות . התקופה הנדונה הייתה תקופת השגשוג של סלוניקי, כולל לקהילה היהודית, תקופה עתירת ארועים חשובים שעצבו את פני העיר לעתיד.
בסוף המאה התשע-עשרה הורחב נמל סלוניקי והיה לנמל השלישי בגדלו באימפריה העות'מאנית, אשר אניות מכל העולם עגנו בו. ב-1902 נערכו שיפוצים נרחבים בנמל שהעסיקו אלפי יהודים שעבדו בו בעיקר כסבלים. העיר חוברה אל רשת מסילות הברזל שפותחו באמצעות יזמות ושיתוף פעולה בין חברות בינלאומיות והממשל העות'מאני. ופותחו מפעלי תעשייה גדולים. סלוניקי הייתה אז מרכז כלכלי ופוליטי בבלקן. רומניה, בולגריה, סרביה ויוון חשקו בנמל שישמש מוצא  לים התיכון. בסוף מלחמות הבלקן שהתחוללו בשנים 1913-1912 עברה סלוניקי לשלטון יוון. ב-1915 הצטרפה יוון  למעצמות ההסכמה שפעלו במלחמת העולם הראשונה, וסלוניקי שימשה כמטה הכוחות במערכה על סרביה וגליפולי.13
זו גם התקופה האחרונה שהקהילה היהודית הטביעה את חותמה על העיר ואין תמה שזו גם תקופת תחילת הדפסת הגלויות. גם לקהילה הייתה זו התחייה התרבותית והכלכלית האחרונה. העיר הוצפה באלפי תיירים, אנשי עסקים ויועצים. כל אלו היוו קהל צרכני מתאים כדי לרכוש גלויה ולשלוח למשפחה הרחוקה בבית. המדפיסים היהודים של הגלויות מצאו לנכון לשקף את האירועים ההיסטוריים והתרבותיים של זמנם על הגלויות, והבליטו בהן את השינויים שעבר העולם היהודי של עירם באותן שנים. אירועים ציבוריים ופילנתרופיים בחיי הקהילה זכו להנצחה חזותית בולטת על הגלויות. כך למשל ב-1901 נוסד המוסד "מתנות לאביונים", אשר מטרתו הייתה לספק ארוחות לתלמידי בתי הספר היהודים, והגלויה שנדפסה לרגל האירוע מציגה קבוצת ילדים חבושי תרבושים יושבים לסעודה מסביב לשולחן כאשר מוריהם ניצבים מאחוריהם (תמ' 1).14 מראיהם המסורתי של הילדים האלה בולט בהשוואה לגלויה אחרת שאף בה נראים ילדים יהודים הרכונים לצלחותיהם, אולם חזותם ומלבושיהם מודרניים יותר.15 ואכן הפעם מדובר בתלמידי בית הספר כי"ח אשר קם לראשונה בסלוניקי כבר ב- 1873. בעקבות המודרנה נוסדו מוסדות חינוך חדשים, וב-1904 נחנך מחדש בניין "תלמוד תורה הגדול" מבנה מונומנטלי וחדש שהופעלו בו שיטות לימוד ותכנים מודרניים. מוסד יוקרתי מודרני אחר שבו היו גאים בני הקהילה וזכה להנצחה חזותית הוא בית החולים היהודי על שם הברונית קלרה הירש, שפתח את שעריו לקהל בשנת 1908. בית החולים נבנה הודות למאמציו של הרופא ואיש הציבור ד"ר משה מזרחי ומכספי תרומות של משפחת הברון הירש, משפחות אלטיני ומודיאנו, ותרומות שתרמו בני הקהילה. לפחות ארבע גלויות שונות מנציחות את חזית מבנה בית החולים, את עובדיו העומדים בחזית, ואף את חדריו פנימיים.16 יתירה מזו אחת הגלויות מציגה באופן בולט ויוצא דופן את שם בית החולים בלאדינו: "אישפיטאל די הירש" (תמ' 2). ללא ספק שורת גלויות אלה באה להפגין את הפילנתרופיות והקידמה אותה ביקשה הקהילה היהודית של סלוניקי להציג בפני הקהל הרחב בכלל וקהל צרכני הגלויות בפרט.
למרות הבלטתם של המוסדות היהודיים, אירועים בעלי צביון פנים-יהודי מובהק זכו לפחות תשומת לב. מבין הדמויות הציבוריות שייצגו את העולם הדתי של הקהילה, היחידי אשר דמותו הופיעה על גבי הגלויות באופן איקוני ממש היה הרב יעקב מאיר (1856- 1939), אשר לימים שימש כרב הספרדי הראשי בארץ ישראל לצידו של הרב האשכנזי הרב צבי יהודה קוק. בשנת 1908 הגיע הרב מאיר מירושלים על מנת לשמש כרב ראשי בקהילת סלוניקי. לכבוד בואו הדפיסו את תמונתו בעיתונים היהודים וכמה מבתי הדפוס היהודים בעיר הפיצו גלויות בצבע ובשחור-לבן.17 בגלויות אלה מופיע דמותו המרשימה של הרב, המכונה בתוארו בצרפתית S.E. le Grand Rabbin Jacob Meir de Salonique-Turquie, כאשר הוא לבוש בתלבושת מסורתית הדורה רקומה בחוטי זהב, ועל חזהו מתנוססת מדליה מוזהבת ונוצצת. מדליה גדולה זו ניתנה לרב מאיר ע"י השלטונות העות'מאניים, כפי שהוענקה לפטריארך הארמני האורתודוכסי, לאימאם המוסלמי ולמטרופוליט היווני, כאות למעמדם הרם. למדפיסי הגלויות אף היה חשוב להראות את דמותו המכובדת בהקשר לא יהודי – צועד בגאון ברחובות העיר (תמ' 3), או נוטל חלק באירועים ציבוריים לצד הפטריארך היווני והמופתי המוסלמי. אישיותו הדומיננטית אף נקשרה בגלויות לשולטאן מחמט החמישי (1918-1844). ב-7 ביוני 1911 ביקר בסלוניקי השולטאן וזכה לקבלת פנים מפוארת. תושבי העיר בני כל הדתות, המוסדות והארגונים קיבלו בהתלהבות את ביקורו של השולטאן, הקימו לכבודו שערים מקושטים, והשתתפו בחגיגות קבלת הפנים שנערכו לכבודו. כמה גלויות מתארות את שערי הנצחון שהוקמו לכבוד האירוע, ואת טקס קבלת הפנים שנערך לכבוד השולטאן בנוכחות מנהיגים דתיים נשואי פנים, וביניהם ניתן לזהות את דמותו של הרב מאיר אשר הוזמן לטקס.18 שנה לאחר מכן, כאשר העיר עברה לידי שלטון חדש, שוב מפארת דמותו של הרב מאיר את אחת הגלויות שהוצאו לכבוד האירוע ובה הוא נראה יורד במדרגות בית המושל יחד עם הבישוף האורתודוקסי ומכובדים אחרים שהוזמנו בידי מלך יוון גיאורגיוס ואולגה רעייתו לרגל שחרור העיר.19

לצד האירועים הקשורים קשר ישיר או עקיף לעולם היהודי, מדפיסי הגלויות בסלוניקי ביקשו להבליט פן נוסף בחיי היהודים בעיר: השתתפותם בחיים הפוליטיים כנתינים שווים לכל דבר. המטה המרכזי של מהפכת התורכים הצעירים (1908) פעל בסלוניקי.20 המהפכה  התקבלה בברכה על ידי כל תושבי העיר היהודים, היוונים והמוסלמים, שכן סיסמתם של ה"תורכים הצעירים": "חופש שוויון צדק" (Hürriyet, Müsavat, Adalet), התאימה למיעוטים האתניים שחיו בעיר. העיתון היהודי Le  Progress de Salonique   שיצא לאור בצרפתית, הדפיס לכבוד מהפיכת "התורכים הצעירים" מספר גלויות. גלויה אחת למשל מראה את אנבר ביי ((Enver Bey, אחד ממנהיגי המהפכה מניף דגל נצחון (תמ'4 ).21 ברקע מופיע ציבור חוגג נושא שלטים בתורכית, צרפתית, בולגרית, יוונית ואף לאדינו. בשלט בלאדינו מופיעה בבירור הכתובת ביב'ה לה ליברטאד ("תחי החירות"). המעורבות היהודית מתגלה גם בפן אחר הקשור למהפכה. בשל היותה של סלוניקי מעוז תמיכה של "התורכים הצעירים" היא נבחרה לשמש כעיר גלותו של השולטאן עבדול חאמיד השני (1918-1842). השולטאן שוכן אחר כבוד בוילה המפוארת שנרכשה ממשפחת אלטיני היהודית. הוילה תוכננה בשלהי המאה התשע-עשרה בידי הארכיטקט האיטלקי ויטאליאנו פוזלי Vitaliano Poselli; 1838-1918).22 ). שטחה הבנוי של הוילה היה 927 מ"ר והיא שימשה לאורך השנים מלבד בית כלאו של השולטאן,  גם כבית חולים צבאי, מפקדה צבאית, משכנה הראשון של אוניברסיטת סלוניקי, מוזיאון ועוד.

בגלויה משנת 1909 שנדפסה במספר מהדורות, נראית הווילה המרשימה, אשר עומדת על תילה עד היום, ומעליה בצד ימין נראית דמותו חמורת הסבר של השולטאן בתוך מסגרת אובאלית (תמ' 5). 23  משפחת אלטיני, בסוף המאה ה-19 הייתה משפחת יזמים עתירת הון ושותפה למיזמים במסחר ותעשייה  מקומית ובינלאומית כמו סלילת קווי מסילת הברזל שחיברה את המזרח עם המערב.  משפחה זו תרמה להאצת תהליך  המודרניזציה של העיר והקהילה באמצעות הקמת בית יתומים, בתי ספר ובית חולים .
ב-1912 נכנעה העיר לפני הצבא היווני והסתיימו כ- 450 שנות שלטון עות'מאני.  אולם שנה לאחר מכן נרצח מלך יוון גאורגיוס הראשון. היהודים השתתפו בהלוויה וסגרו לאות אבל את כל החנויות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפכה העיר לבעלת חשיבות איסטרטגית  ראשונה במעלה. מפקדת מעצמות ההסכמה קבעה את המטה הראשי שלה בסלוניקי. העיר הוצפה בעשרות אלפי חיילים בני כל הלאומים והדתות – בריטים, צרפתים, סרבים וחיילים מהקולוניות הבריטיות והצרפתיות של מרוקו, אלג'יר, ויטנאם, הודו וארצות אחרות. בתקופה זו פרחה תעשיית הגלויות שהציגה מראות מן העיר ואת נופיה. חלק מהגלויות הודפסו מחדש ע"י המדפיסים היהודים מהגלופות שעמדו לרשותם וחלק מהגלויות צולמו, הודפסו והופצו בתקופת המלחמה עצמה ע"י חברות צרפתיות מפריס, ליון, מרסיי ועוד. 
חשיבותן של הגלויות למאמץ המלחמתי, להרמת המורל ולהדוק הקשר עם הבית באה לידי ביטוי בהוצאה לאור של עשרות סוגים של גלויות המתארות את חיי היומיום אתרים ונופים בעיר. כמו כן הודפסו גלויות המתארות את יחסי הגומלין בין החיילים לתושבי העיר. היהודים מופיעים בגלויות אלה כמרכיב מרכזי וטבעי באוכלוסיית העיר. חלק מהגלויות אף מתארות יחסים אלה באמצעות קריקטורות הומוריסטיות שגם בהן המרכיב היהודי הוא דומיננטי. כך למשל, רוכלי הרחוב היהודים, תיבה תלויה להם על חזותיהם ובה פריטי סדקית, מציעים את מרכולתם לחיילים ולמלחים. לבושם המצוחצח והמראה האירופי-קולוניאליסטי המוקפד של אנשי הצבא הזרים מועצם ע"י תלבושותיהם האופייניות והמרופטות של הרוכלים, מצחצחי הנעליים, והסבלים היהודים הנראים  כ"ילידים" בני המקום והסביבה (תמ' 6).24 הצבעוניות העליזה של גלויות קריקטוריסטיות אלה משקפת בו בזמן את שגשוגה של העיר בתקופת המלחמה, פריחת המסחר ועמו גם עסקי היהודים.
אולם רווחה זו נמשכה רק עד שנת 1917. ביום שבת ל' באלול תרע"ז (18 באוגוסט 1917), בשעה שתיים אחר הצהרים,  פרצה שריפה גדולה אשר שנתה לחלוטין את פני העיר. בעיקר נפגעו השכונות הצפופות במרכז העיר שבהן התגוררו יהודים רבים ומרכז העסקים היהודי ה"פלאסה ג'ודיאה". ב- 32 שעות נשרפו למעלה מ-7,000 מבתי העיר, חנויות, שווקים משרדים ומבני ציבור, כמחציתם היו שייכים ליהודים, והותירו למעלה מ- 50,000 איש ללא קורת גג. הגלויות מראות עיי מפולת, בתים ושלדי בתים הרוסים, שטחים נרחבים מלאי ערימות חול ושברי אבנים. נפגעי השרפה, ובתוכם יהודים רבים, נראים בגלויות אחדות צועדים חסרי מטרה ברחובות המעושנים ומפניהם נשקפים יאוש וחרדה (תמ' 7).25  בין האתרים ההרוסים נראים גם חנויות ובתי עסק יהודים – כגון חנות הספרים של מאיר מולכו אשר הוקמה בשנת 1888.26 בנוסף נשרפו  עפ"י האומדן 32 בתי כנסת, מוסדות הדגל של החינוך הקהילתי: תלמוד תורה הגדול ובית הספר "אליאנס", ספריות פרטיות ספריות רבניות – אך באף אחת מהגלויות הידועות לנו לא מוצגים בתי תפילה יהודים בשעת השריפה (וראו להלן על ייצוג בתי הכנסת). וכך כמעט כל המאפיינים היהודיים של העיר נמחקו והאווירה היהודית שאפפה גלויות רבות נעלמה יחד איתם.

3. חיי היומיום בגלויות

הסקירה שלעיל מוכיחה עד כמה הגלויות מדגישות את מעורבות היהודים בחיי העיר ובארועים הפוליטיים המרכזיים שחלו בה בשנים שהן נדפסו. לצד מראות עכשויים אלה הגלויות מאיירות תרתי משמע היבטים נוספים בחיי היומיום של יהודי סלוניקי הממחישים עד כמה הם היו חלק בלתי נפרד מהווי העיר בתקופה המדוברת. בתחילת המאה העשרים, התקופה אליה מתייחסות הגלויות, מנתה הקהילה היהודית יותר 75,000 איש והיוותה יותר ממחצית האוכלוסייה בעיר. זו גם התקופה בה השתנו לחלוטין פני העיר, בגלל תהליך מואץ של מודרניזציה  ופיתוח המסחר והתעשייה. במגמה זו מלאו היהודים תפקיד חשוב ביותר. הם הציעו קשרים בינלאומיים, ניידות, חינוך אירופי ומשאבים כלכליים. שבע מהתעשיות הגדולות ביותר בסלוניקי היו בבעלות יהודית.27 גלויות אחדות מציגות את בנייני ממגורת הדגן הגדולה ביותר במזרח התיכון, טחנות קמח והמאפיה (של משפחת אלטיני), מפעלי אריגה ובתי חרושת לטקסטיל (משפחת טורס). מפעל הבירה של משפחות אלטיני, מזרחי ופרננדז, מפעל האריגה של האחים סייאס, עיבוד טבק היה מונופול של משפחות אלטיני, הרצוג, נחמיאס, רז'י, ועוד. וכן יש גלויות המראות את בית המסחר של שטיין  והכלבו של ויקטור טירינג. חלק גדול של היבוא והיצוא היה בידיים יהודיות – מתוך 54 חברות מסחריות 38 היו בבעלות יהודית, 8 בידי משפחות מכת הדונמה ורק 8 יווניות.28 המסחר עם אוסטרו-הונגריה היה מונופול יהודי. נוכחות יהודית בלטה גם בתעשיית השירותים: בנקאות, חברות ביטוח, חברות שיט, ובתי שעשועים. כמעט כל בתי הקולנוע הגדולים שפעלו במרכז העיר היו בבעלות יהודית כמו בית הקולנוע אולימפיה של האחים פפו ליאון.29 כך גם בית הקפה של האחים בן-עוזיליו, מלון ספלנדיד של רפאל ברוך, בית המשרדים של גטניו ופוסיאדיס, החנויות של יהודה רוסו, יצחק צרפתי, וליאון רוסו.30  לפיכך מסוף המאה התשע-עשרה ועד סוף מלחמת העולם ה- I יהודי העיר היו ללא ספק הכוח המניע של המסחר והתעשייה. הגלויות מבליטות את תרומתם של היהודים לפיתוח העיר ואת כוחם הכלכלי.

על תחושת הנוחות של היהודים בעיר מעידות גם הגלויות המראות שלטים בעברית ובלאדינו על בתי עסק וחנויות. מעל השלט ביוונית המציין את המאפייה של דימיטריו מרוסי נמצא שלט באותיות עבריות: "ריסטוראן ב'ארסאנו  משה" (תמ' 8). כשרותה של המסעדה של ורסאנו מצוין מפורשות בכתובית הצרפתית של הגלויה (Varsano et Moche Restaurant CACHER. Salonique), שצילומה מובא בידי מגאס.31  באותו אופן בבית הקולנוע פאלאס שהיה בבעלות יהודית מופיע שמו בחזית המבנה באותיות לטיניות ובאותיות יווניות, אך גם שלט גדול עם כתובת באותיות עבריות: "סינימה פאלאס".32 יתירה מזו, בגלויה נוספת שבה מוצג בית קולנוע אחר, אולימפיה, נראה בבירור השלט הגדול שעליו מופיע שם הסרט בלאדינו: "אמור קי מאטה" (אהבה שהורגת).33 על צילום הכלבו הגדול של ויקטור טירינג שנזכר לעיל והיה בבעלות חברה יהודית בינלאומית אשכנזית, מופיע שמו באותיות עבריות גדולות וברורות: "טירינג."34 תחושת הנוחות והקבלה של הנוכחות היהודית מובעת גם מצד האוכלוסייה הלא יהודית כאשר הגלויות מראות כבדרך אגב אספקטים הקשורים לעולם היהודי. כך למשל, הצלם של אחת הגלויות המנציחות את צעדת הצבא היווני הנכנס לסלוניקי בחר לצלם את הקטע בו צועדים חיילים ליד מפעלי הטקסטיל בבעלות המשפחות היהודיות טורס ופרננדז.35 יש להניח כי בכך לא נתכוון צלם הגלויה להבליט את הנוכחות היהודית בעיר לחיוב או לשלילה, או למסור מסר כלשהו על הקהילה היהודית, כפי שנעשה למשל בתמונות המראות שכונות יהודיות אופייניות בגלויות של מזרח אירופה או לחלופין מרוקו. המבנים הללו הם חלק מנוף העיר וסביר שלא כל צרכני הגלויה – ובמיוחד אם היו זרים או לא יהודים – ידעו אפילו לזהות או נדרשו לשאלה מיהם בעלי בתי החרושת. לעומת זאת הקונים היהודים או תושבים מקומיים אחרים זיהו בוודאות את הרחוב המצולם ובוודאי רבים מהם ידעו מי הבעלים של המבנים. לגבי יהודי העיר תמונה מעין זו הוסיפה בוודאי לתחושת ההזדהות שלהם עם המתרחש בעיר ולמקומם המרכזי בחייה.

מרבית הגלויות המשקפות את החיים היהודים הייחודיים הן גלויות המציגות בנייני ציבור ומוסדות יהודיים.36 יתירה מזו הגלויות מציגות על פי רב את חזית המבנה – דהיינו, את המראה החיצוני שלו, את מה שחשוף לכל עין, בבחינת הצהרה על נראות היהודים בחיי העיר ללא פשפוש בחייהם הפנימיים. בין המבנים המוצגים במסגרת זו נמצא למשל את ביה"ס לנערים על שם מודיאנו, ביה"ס תלמוד תורה הגדול, ביה"ס אליאנס, בית החולים הירש, בנין ה"מועדון החדש" (NOUVEAU CLUB), ועוד. הצגת בניני מוסדות הקהילה היהודית בגלויות, לא יצרה דימוי ייחודי של היהודים שכן בתקופה זו בסלוניקי היו קבוצות אתניות שונות, כל אחת חיה בנפרד. לכל קבוצה היה מקום לפולחן דתי משלה, בתי ספר משלה בתי קפה, ומוסדות רווחה. כלומר, הגלויות של בנייני המוסדות היהודיים משתלבות בגלויות דומות של קבוצות אתניות אחרות בעיר. מאידך מתוך כ- 37 בתי כנסת שהיו בסלוניקי לפני השריפה מוצגים מעטים ביותר, ואף במקרה זה הדגש הוא ללא ספק על המראה מבחוץ. בגלויה אחת נראה הרב יעקב מאיר יוצא מבית הכנסת, ובאחרת ישנו מראה יוצא דופן של נשים היושבות מחוץ לבית הכנסת (תמ' 9).37 גלויה אחת ויחידה מציגה מראה פנים של בית כנסת – זהו בית הכנסת של יוצאי איטליה בסלוניקי (תמ' 10).38 הקהילה האיטלקית בסלוניקי הייתה מן הוותיקות בעיר ונוסדה עוד טרם הגירוש מספרד, ומאז התפצלה פעמים אחדות.39 הגלויה הנדירה שלפנינו משמרת את מראה המבנה לפני השריפה של 1917 ובולטים בה המאפיינים העיצוביים המרכזים: תיבה מסיבית עשויה אבן במרכז המבנה, ומולה היכל הבנוי פנימה בקיר ולא כארון כפי שמקובל למשל באשכנז.40
בהתאם למגמה להפגין את המוסדות המרכזיים ובנייני הציבור החשובים, הגלויות המציגות את בתי היהודים מתמקדות בבתים המפוארים של  עשירי היהודים, כגון הוילה של משפחת אלטיני המופיעה על כמה גלויות שונות, הוילה של בן-רובי, הוילות של משפחת מודיאנו, וילה ביאנקה של משפחת פרננדז דיאז, והווילה של משפחת שלם. רק על גלויות מועטות נראים הרחובות באזורים בהם חיו יהודים רבים מבני המעמד הנמוך, כמו שכונת רוגוס ווארדאר, שבה היו הרחובות צרים, והבתים צפופים.41 יחד עם זאת נדפסו גלויות רבות – רובן בידי מדפיסים לא יהודים – המציגות את היהודים דלי האמצעים, אלו שעבדו בנמל כסבלים ודייגים, פחחים, רוכלי פירות וירקות בשווקים, ואלו שעבדו ברחוב: רוכלי בגדים, מצחצחי נעליים, מוכרי עיתונים (לרוב היו אלו ילדים), ומוכרי מאפים מתוך מגשים שנשאו בידיהם והיו קשורים ברצועה לצווארם, ואלו שנאבקו יום יום ברחובות על פת לחם (תמ' 11).42 לבושן הבלוי והמרופט של דמויות שאפילו אין נעליים לרגליהם הוא מסורתי ושמרני – לא נמצא בו פריטי לבוש חדשים או מערביים, בניגוד לתמונות המציגות את בני השכבה הגבוהה או האישים שנזכרו לעיל (וראו להלן). יש לציין שפער מעמדי זה בין עשירים לעניים העולה מסקירת הגלויות הוא גם הנושא המרכזי בקורפוס גדול של סיפורים שסופרו בעל פה בקהילה היהודית בסלוניקי.43
מאידך, בעיני יצרני הגלויות, ובייחוד אלה שלא היו מבני ברית, המבנים היהודים נכללו בגלויות ללא מגמה מוצהרת להפגין נוכחות יהודית דווקא. עניין זה בולט באתר אשר לכאורה הוא האתר החשוב והבולט ביותר על גבי הגלויות מבחינת עדות למרכזיותה של יהדות סלוניקי. הכוונה היא ל"בית החיים" או בית העלמין היהודי הענק אשר השתרע על פני שטח נרחב של 1,000 אקרים סמוך לחומת העיר העתיקה. המצבה העתיקה ביותר שתועדה בבית העלמין היא משנת רס"ג (1502/3) דהיינו, כ-10 שנים לאחר גירוש ספרד. בשנות ה-30 של המאה העשרים מספר המצבות בו הגיע לכ-400,000. 44 הגלויות מציגות צילומים פנורמיים של בית העלמין  ממרחק, על רקע קו הרקיע של העיר ובו בולטים אתריה המרכזיים, כגון כנסיית סנט ג'ורג' - אייו יורגוי (רוטונדה) . אולם למרות מרכזיותו וחשיבותו של בית העלמין נדמה כי הוא רק משמש כמראה אופייני או רקע לנופי העיר ומלבד שמו (בד"כ בצרפתית: Cimetière Israélite) כל אופיו היהודי ניטל ממנו.
סוגיה זו בולטת בגלויות הבודדות שבהן מופיעות דמויות לצידן של שדרות המצבות הצפופות. בדרך כלל דמויות אלו אינן חלק מטקס  קבורה יהודי או יהודים מתאבלים כפי שניתן היה לצפות, אלא של תושבי העיר או עוברי אורח שונים: אנשי דת יוונים, נשים ממקדוניה הנחות בבית הקברות, ובאחת הגלויות אף מופיע צילום תקריב של סרבי זקן היושב על אחת המצבות ואוכל. גלויה אחת אכן מראה טקס אזכרה יהודי, אולם היא הודפסה על ידי מדפיס לא יהודי  שלא התכוון להבליט דווקא טקס יהודי. לפיכך הדמויות מצולמות ממרחק מפנות את גבן למצלמה, ודמות החזן (החונאג'י) מוסתרת בשמשיה גדולה שהוא מחזיק.45 בהתאם למגמה זו אין זה מפתיע, אם כי מצער בשל הריסת בית החיים, כי באף אחת מהגלויות שהגיעו לידינו אין תקריב של המצבות גופן או הכתובות החרוטות עליהן.
מגמה זו של טשטוש השונות והייחודיות מתבטאת גם בלבוש. בראשית המאה העשרים היהודים התלבשו עדיין בלבוש עות'מאני כמו היוונים והתורכים למעט שינויים קלים בצבע ובסגנון.46 הגברים חבשו תרבוש גבוה (פז) כמו כולם. כך מצוות כיסוי הראש לא הבחינה יהודים מאחרים. מעל לחולצה ארוכה (אנטרי) לבשו מעיל עליון עם שולי פרווה. טיב הפרווה העיד על מעמדו הכלכלי של בעליה. לעומתם הסבלים נראים יחפים בדרך כלל ולבשו בגדים פשוטים: שלוואר רחב, מצנפת כרוכה על ראשם, חגורה רחבה "קושאק" למתניהם, כותפת קש (האלב'וראדה) אותה הניחו על גבם וזקנים המעידים על יהדותם (תמ' 12).  
בלבוש הנשים בולט כיסוי הראש הקרוי קופייה (Kofya), עם קשירה מתחת לצוואר.47 הבגד העיקרי, הסאייו, היה צבעוני ונפל חופשי על הגוף. מעיל עליון ליציאה מן הבית גם הוא כמו אצל הגברים עם שולי פרווה, ובנוסף לכך סינר מבד מעולה הדיב'אנטאל. המעיל העליון של הנשים נותר פתוח והבליט את השדיים העטופים ברצועת בד, מעין חזיה. לצווארן עונדות הנשים הנשואות מחרוזות פנינים. רוב הדמויות המופיעות בגלויות הן דמויות ייצוגיות מצולמות במיוחד לגלויות בצילומי סטודיו כפי שנראה מאופן עמידתן או ישיבתן. הגברים עומדים בזקיפות, על פניהם הבעת הכרת ערך עצמי – יד אחת נשענת על מעין עמוד או בגלויות שיש כמה גברים, ידיהם של העומדים נשענות בסמכותיות על כתפי חבריהם היושבים (תמ' 13). כמה מצילומי הנשים הם צילומי תקריב של פנים – פנים המגלמות את אידאל היופי הספרדי-יהודי, עגולות וצחות, כמו הביטוי הנפוץ בסלוניקי לאישה יפה "פנים של הלבנה במילואה"  Cara de luna en quize) 48 ), פנים עגולות, עור לבן ושפתיים אדומות (תמ' 14). מבנה הגוף המלא מעיד על נשיות ומעמד כלכלי איתן, או כפי שאומר הפתגם בלאדינו: "תן לי משמנים ואתן לך יופי"49 (Dame godrura te dare fermozura) . נשים לא ראו כל פגם בהופעת דמותן על גבי גלויות פומביות למרות הנורמה המסורתית שאישה מכובדת ספונה בביתה ומצניעה את עצמה. כמאמר הפתגם "האישה בבית, והגבר בשוק", (La mujer en caza, el hombre al tcharchí)50
גם גלויות המבקשות להציג אנשים בפעולה נראות מבוימות כמו צילומי הפורטרט והגוף של הדמויות השונות. כך למשל בצילומי להקת הנגניות שתיים מרימות ידיהן בתנועת ריקוד, האחת מחזיקה תוף מרים והגבר שלידן אוחז בכינור (תמ' 15). בגלויה אחרת מופיעות שלוש נשים: אחת מתופפת, אחת ישובה על מדרגות והשלישית שרועה על גביהן. לכולן הבעות קפואות.51 אך לא כל הדמויות המופיעות על הגלויות הן של דוגמנים או דוגמניות אנונימיים וחסרי מבע אישי. יהודים חשובים בחיי העיר כנראה ראו זאת לכבוד להופיע על גבי גלויות. על אחת הגלויות מופיע תצלומה של אחת מעשירות העיר, גב' שלם בצעירותה; שמו ותאריך לידתו ופטירתו של הפחה היהודי  ד"ר ז'אק נסים (Jacques Pacha Nissim) – המנתח הראשי בצבא העות'מאני בדרגת גנרל והיהודי הראשון בממלכה העות'מאנית שזכה לתואר הכבוד פחה – מעטרים את תצלומו לבוש במדים מהודרים בגלויה עליה חתומה בתו אדל (תמ' 16).  כך גם מתחת תצלומו של דריו אלטיני בגלויה אחרת מופיעה חתימה בכתב ידו.52 אף שמו של עמנואל קרסו (Emanuel Carasso), ממנהיגי תנועת התורכים הצעירים וחבר פרלמנט שנבחר שלוש פעמים, מופיע בכתב יד על גבי הגלויה.53 כיתובים אלו מופיעים כדי שלא יהיה ספק בזיהוי המצולמים.
לקראת סוף המאה התשע-עשרה סגנון הלבוש האירופי הלך והשתלט. גלויה המעידה על המעבר מראה אם ובתה מצולמות מגבן ומהלכות בשדרה, האם בלבוש מסורתי והבת כבר בלבוש אירופי, חצאית כהה ארוכה, חולצה לבנה עם שרוולים ארוכים ומגבעת.54  בגלויה המראה זוג מהלך בין חורבות הבתים לאחר שריפת 1917, שניהם לבושים בלבוש אירופי. זוהי גלויה צבעונית וניתן לראות את צבעי הלבוש, הגבר חובש כובע קסקט חום, ז'קט אפור וחזיה אדומה. לאישה חצאית אדומה וחולצה צהובה.55 גלויה מסקרנת אחרת המציגה את הרפורמה בלבוש יחד עם המודרניזציה שעברה החברה היהודית בסלוניקי היא הגלויה בה נראית בריגדת כבאי האש היהודים.56 לבושים במדיהם הרשמיים והמצוחצחים כמו מדי צבא, הכבאים נראים כמו בתמונה של חברי איגוד מקצועי, הניצבים זה ליד זה ומציגים בגאווה את מקצועם המיוחד והחדש כל כך בעולם היהודי המסורתי (תמ' 17). 
אספקט מעניין אחרון אותו נזכיר כאן בדימוי החזותי הקשור לתרבות היהודית בגלויות סלוניקי הוא ייצוגה של כת הדונמה, דהיינו היהודים שהתאסלמו בעקבות שבתאי צבי (1666). השאלה האם הגלויות הללו יכולות להיות חלק מהדימוי היהודי של סלוניקי אם לאו הוכרעה בספרו של מגאס אשר כאמור יצא לאור בתמיכת הקהילה היהודית ביוון. מגאס קרא לספרו "תמונות מחיי הקהילה היהודית," ואף מצהיר בפתח דבריו שכל הגלויות בספרו הן גלויות יהודיות, ועם זאת ראה לנכון לסיים את הספר בפרק קצר במיוחד (4 גלויות בלבד) המוקדש לדימויים של הדונמה.57 הכללת פרק זה בקובץ היהודי במוצהר משקפת את השינוי הרב שחל בימינו לעומת התקופה בה צולמו הגלויות. יתכן שהקהילה היהודית של היום הסכימה להכללת בני הדונמה בספר המוקדש לדימוי של יהודי סלוניקי בעבר בשל העובדה שהם אכן היו באותה תקופה חלק חשוב ודומיננטי בחיי העיר, תרמו רבות לשגשוגם של חיי התרבות והכלכלה המקומיים. בכך יש משום תוספת עקיפה או ישירה לפאר התרומה היהודית לתרבותה של סלוניקי. ואכן הגלויות המציגות את תרבות הדונמה מפארות את תרומתם של השבתאים לחיי העיר, הקהילה והחברה הסלוניקאית בתחילת המאה העשרים. אלו הן בדרך כלל תמונות ייצוגיות שאינן מעידות על המתחים שהיו בין הקהילה לקבוצות אחרות בעיר. אף מראות של חיי היומיום נדירים, ומצאנו רק גלויה בודדת המציגה בעל מלאכה פשוט מבני הכת, משחיז סכינים, בעל זקן וחבוש טורבן לבן, שהם הסממנים החיצוניים של חבר בקבוצת הקאראקשלאר (Karakashlar), אחת משלוש הקבוצות שהרכיבו את קהילת ה"דונמה" בסלוניקי.58
בגלויות האחרות מופיעים דימויים של נושאים בהם ניתן להתגאות כלפי חוץ – למשל, ביתו המפואר (מכונה בגלויה Le Château) של חבר הכת מחמט קפנדג'י (Mehmet Kapandji), או תמונת דיוקנו של מוחמד דג'ויד ביי (Mohammed Djavid Bey, 1875-1926), שכיהן כשר החינוך, ובהמשך כשר האוצר , חבר פרלמנט וממנהיגי תנועת התורכים הצעירים. אך ללא ספק הנושא הקשור לדונמה שזכה למספר הרב ביותר של גלויות הוא בית התפילה החדש, מסגד ייני ג'אמי (Yeni Çami – "המסגד החדש").59 מבנה מפואר זה אשר הוקם בשנת 1902 תוכנן בידי פוזלי, אשר כפי שראינו עבד גם בשירות שועי הקהילה היהודים.60 זהו בעצם המסגד האחרון שהוקם בסלוניקי והיווה תרומה ארכיטקטונית מעניינת, שונה ומודרנית בנוף המסגדים בעיר. יתירה מזו, פאר המבנה ומיקומו המרכזי בעיר מהווים את העדות החזותית הציבורית האחרונה של בני כת הדונמה בסלוניקי, אשר נאלצו לעזוב את עירם בעקבות הסכם חילופי האוכלוסין שנחתם בין יוון ותורכיה בסוף דצמבר 1922. עד סוף שנת 1924 לא נותרו בסלוניקי תושבים מוסלמים.61

4. מדפיסי הגלויות


הגלויות הראשונות שהגיעו לסלוניקי הודפסו על ידי מדפיסים אוסטרים וגרמנים כמו קרל שוויידרנוך (Karl Schwidernoch), הרמן זיבט (G. Hermann Seibt), ואסיף  (H. Vassif), ובאדר ( G. Bader). המדפיס הפורה ביותר מבין המדפיסים האוסטרים היה  באדר (G. Bader), אשר התווה את הדרך למדפיסי הגלויות בסלוניקי (אתרנו כ- 50 גלויות באוספים שונים, מבית ההוצאה שלו). אמנם שם המשפחה באדר נפוץ גם בין יהודי גרמניה, אך האם היה באדר יהודי או נוצרי? האם שהה בסלוניקי לצורך הצילומים או קנה את הצילומים מצלמים מקומיים יהודים ונוצרים? על כך לא מצאנו תשובות.  
המדפיסים המקומיים הן יהודים  והן נוצרים, כמו לדוגמא המדפיסים הנוצרים יוונים נ"ג ויגופולוס (N.G. Vigopoulos), א' זוזאקידס (A. Zouzakides), ד' סונידס (D. Sonides) ואחרים, גילו את האפשרויות העסקיות הגלומות בהדפסה, הפצה ומכירת הגלויות והחלו להדפיס במרץ רב גלויות אשר תארו פינות חמד, אנשים ואירועים מרכזיים שהתחוללו בעיר. קובצי הגלויות היהודיות המהווים את הקורפוס המחקרי העיקרי למאמר זה הן למעשה טיפה בים של גלויות בכלל המתארות את העיר ותושביה עד 1917. עיר שלאחר השריפה הגדולה והסכם חילופי האוכלוסין שינתה את פניה, בנייניה  ואת הרכבה הדמוגרפי.
הגלויות הראשונות מעוטרות בכותרת בצרפתית : "מזכרת מסלוניקי "  (Souvenir de Salonique) (תמ' 18). אלו גלויות צבעוניות ובהן צילום אתר או מספר אתרים המאפיינים את העיר, בתוך אליפסה מעוטרת בסרט או פרחים ומקום קטן לכיתוב קצר. מאוחר יותר, החלו המדפיסים בסלוניקי להדפיס גלויות המתארות את העיר בכללותה, אתרים, נופים ואנשים. 
קופסידאס מונה בספרו 30 שמות של מדפיסים יהודים שהוציאו לאור גלויות. כאספן גלויות הוא מודע להבדלים באיכות, תיארוך ומחיר השוק של גלויות על פי נדירותן. אולם, נראה שבעבר, למדפיסי הגלויות שלא כמדפיסי ספרים,  לא היו זכויות יוצרים ומפיצי הגלויות קנו גלופות או העתיקו מהמתחרים גלויות שזכו לפופולאריות ונמכרו היטב. 
רב המדפיסים היהודים לא עסקו רק בהדפסת גלויות, רבים מהם היו עיתונאים וסופרים כמו בני משפחות סוטו, ברזילי ואחרים, שכתבו לעיתונות היהודית, או בעלי בתי מסחר לממכר ספרים ועיתונים כמו מולכו, "מטרסו סרגוסי ורוסו" שהדפיסו מעל 30 גלויות, וחננאל נער שהדפיס מעל ל-30 גלויות. מדפיסים נוספים היו יזמים וסוחרים אשר הבינו את הפוטנציאל העסקי הגלום בגלויות. 
לעומתם, מדפיס הגלויות גדליה שהדפיס מעל ל-32 גלויות, השתייך למשפחת מדפיסים מקצועית מפורסמת, בעלת מסורת ארוכה של הוצאה לאור. הם הדפיסו ספרי הלכה עוד בפורטוגל והמשיכו במקצוע זה כאשר הגיעו לסלוניקי  מיד לאחר הגרוש.  
באדר היה המו"ל הראשון שהדפיס סדרת גלויות ממוספרות המתארות את אנשי סלוניקי. בגלויה מספר 213 אשר צולמה בסטודיו מופיעה להקת מנגנות ושרות המלווות בכנר. גלויה זו  מתארת את הלהקה של אחת הזמרות היהודיות המיתולוגיות בסלוניקי שהופיעה בשמחות וחתונות  ונקראה "בונה לה טאנייאדירה" (בונה המתופפת בטמבור).  נראה שגלויה זו ודומות לה, בהן הופיעו אותן הדמויות, זכו לפופולאריות רבה. הנשים היפות והשמחות והמנגן הצעיר המשופם והנאה נמכרו היטב ומדפיסים יהודים  מסלוניקי כדוד עשהאל, ז'אק סוטו ואלברט ניסים הדפיסו מהדורות חדשות של אותן הגלויות.  
   דמויותיהן של נשים סלוניקאיות יהודיות לבושות בבגד מסורתי  נמכרו היטב. המדפיסים היהודים הוציאו לאור גלויות ובהן נשים אקזוטיות חולמניות בעלות חזה מפואר מעוטר בתחרה ופנינים. הפופולארית בין הגלויות שהודפסה פעמים רבות ע"י מספר מדפיסים היא גלויה של אישה בבגדים מסורתיים של יהודיות סלוניקי היושבת ותומכת בכף ידה את פניה. עותקים של גלויה זו נדפסו ע"י מספר מדפיסים יהודים כ"כהן בנרובי ופסח",  אלברט ברזילי, חננאל נער, וז'אק שאול שבתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל בשותפות עם הוצאת גלויות בינלאומית איטלקית בשם א"ב גיארמולס (E.B. Giarmoleos), שמקום מושבה היה במילאנו .
המדפיסים באדר וואסיף הנציחו את המקצועות המאפיינים את היהודים. נראה שהרשימו אותם בעיקר הסבלים היהודים הנושאים על גבם  מטען כבד. בתקופת מלחמת העולם הראשונה גלויות הסבלים זכו לפופולאריות עצומה ומהדורות נוספות הודפסו ע"י המדפיסים היהודים ז'אק שאול, מורדו מנחם וההוצאה הצרפתית   Edit. Parisienne.  גלויות הסבלים הסלוניקאים, נשלחו ע"י החיילים הבריטים והצרפתים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לכל רחבי אירופה. דימוי זה של הסבל היהודי החזק "בעל גוף" המופיע בגלויות זוכה לפיתוח דומה הן בספרות הן במציאות החברתית. מקום עבודתם העיקרי של הסבלים, הנמל,  אף הוא הצטייר כאתר יהודי . גלויות התארות את נמל סלוניקי ובניין המכס החדש  שעמד בפתחו ותוכנן ע"י הארכיטקט היהודי אלי מודיאנו,  הודפסו ע"י המדפיסים היהודים: יהודה בן שושן, דוד בנבנישתי  ואררה .   
המדפיסים היהודים הדפיסו מהדורות נוספות של גלויות אותן הדפיסו לראשונה באדר וואסיף.  כך למשל, ל' מולכו הדפיס מחדש את הגלויה המתארת יהודי מבוגר כבן 90, וז'אק שאול הדפיס את סדרת הגלויות "לבוש של סלוניקי" המתארת קבוצה של יהודים בבגד מסורתי.
בין הנופים והאתרים אותם הנציח באדר בגלויות אנו מוצאים את הגלויה הראשונה בה מצולם בית הקברות היהודי. הגלויה היא מספר 206 בסדרת הגלויות שלו . בשנת 1906 הוציא לאור המו"ל היהודי,  אלברט ניסים  את אותה הגלויה של בית העלמין.  אולם מדפיסים יהודים נוספים לא בחרו לצלם את בית העלמין כי ככל הנראה לא ראו בו פוטנציאל למכירה. בית הקברות היה עזוב ומוזנח, עדרי תואים ופרות רעו בשטחו והממשל העות'מאני ולאחריו היווני זממו להרסו על מנת להרחיב את שטח העיר לכיוון האזור העירוני החדש שבו בנו עשירי העיר יהודים, נוצרים ומוסלמים את אחוזותיהם המפוארות. כך וילה אלטיני על אגפיה השונים, צולמה והודפסה  מזוויות צילום רבות ע"י מדפיסים יהודים ונוצרים. המדפיס היהודי יהודה פרחיה הוסיף בצידה הימני של הגלויה מסגרת אובלית  ובה דמותו של השולטאן עבדול חאמיד ששוכן כאסיר בוילה זו (1909)

חלק מהמדפיסים היהודים  השתמשו בגלויות הנוף אותן הדפיסו כפרסומת לעסקיהם, כמו למשל המדפיס יהודה ורסאנו. בגלויה הקרויה "מזכרת מסלוניקי" שהודפסה בשנת 1905, ובה מופיע אחד הרחובות המרכזיים בעיר. הוא מפרסם את בית הספר האיטלקי למסחר, את הצלם והמדפיס ז'אן ליטימר  (Jean Leitmair) ואת חנות הספרים בבעלותו ששכנה ברחוב  סברי פאשה (Sabri Pasha). גלויה זו מגלה לנו טפח מתהליך הדפסת הגלויות. המדפיס והמוציא לאור (ורסאנו) הזמין את הצלם ליטימר על מנת שיצלם ויעצב את הגלויה. גם החברה בבעלות משפחות מטאראסו , סרגוסי ורוסו הדפיסו והפיצו גלויה בה מופיעה חנות הספרים, העיתונים והגלויות שלהם בכיכר הרפובליקה. המדפיסים ניצלו אף צילומים של ארועים פוליטיים כדי לפרסם את עסקיהם. בשנת 1911 הגיע לסלוניקי לביקור השולטאן הצעיר מחמט רישאת (Mehmet Reshat). העיר קושטה לכבודו בשערי קבלת פנים. לשער המפואר של ה"קלוב דיס אינטים" (Club des Intimes) היהודי נוספה פרסומת של מפיצי הגלויות מטאראסו, סרגוסי ורוסו על צילון הברזנט הלבן שהצל על החנויות בקומה הראשונה.   
מטרסו סרגוסי ורוסו הדפיסו גלויות רבות ומגוונות  הן לפני מלחמת העולם הראשונה והן במהלכה. הם כמדפיסים האחרים הבינו את המשמעויות העסקיות בשיתוף פעולה עם חברות מדפיסים צרפתיות כמו Laureys  Paris   והעניקו להן זכויות על גלופותיהם. כך הודפסו מחדש בפריז צילומי הנוף העירוני של סלוניקי כמו המזרקה המפוארת אותה העניק השולטאן עבדול חאמיד לעיר,  וצולמו והודפסו גלויות חדשות כמו של ילדים מצחצחי נעליים,  נופים ומסגדים. לעיתים שיתפו המדפיסים היהודים פעולה בינם לבין עצמם כמו דוד בנבנישתי ודוד עשהאל שהוציאו גלויה עם צילום פורטרט של  הרופא הצבאי ד"ר ז'אק נסים  פאשה.  
מדפיסים יהודים לא הססו להדפיס גלויות שלא עסקו בנושאים יהודים, הם אפילו  הציגו ענייני דת נוצרים ומוסלמים. בית ההוצאה של סקיטודי (משפחת נסים) הוציא לאור גלויה של ראש הכנסיה היוונית (המטרופוליט) החדש של סלוניקי. המדפיס ז'אק סוטו הדפיס גלויות מסלוניקי ובה דרוישים מחוללים אשר יצאו מבית מדרשם פעמיים בשבוע וחוללו ברחובות וטבח ויקואל הדפיסו גלויה של בית מדרשם של המחוללים. מטרסו סרגוסי ורוסו הדפיסו בתקופת השלטון העות'מאני טקסים מוסלמים שנערכו במסגד אייה סופיה. אלברט ניסים הדפיס טקס ברית מילה המוני שנערך לבחורים מוסלמים במלאת להם 14 שנה (תמ' 19), המדפיס עשהאל הוציא לאור סדרת גלויות לציון "מהפיכת התורכים הצעירים", והמדפיס ברזילי הדפיס סרקופג יווני, תמונת קשת אגנטיה ואחרות.   כמו כן הודפסו גלויות המתארות אירועים פומביים שהתרחשו בעיר כמו הלווית הקונסול הרוסי רוסקובסקי (Roskowski) שהלווייתו נערכה ברב עם ובהשתתפות כל השמנא והסלתא המקומית.  מצאנו גלויות רבות, הנמצאות באוספים פרטיים וציבוריים ובבתי עסק למכירת גלויות הפועלים כיום באינטרנט, שהודפסו ע"י מדפיסים יהודים ובהן כנסיות כמו "אייו דימיטרייו", "אייה סופיה" ואחרות (תמ' 20). לעומת זאת המדפיסים היהודים לא הוציאו לאור גלויות המתארות את חיי הדת היהודיים או את בתי הכנסת הרבים שהיו בסלוניקי לפני השריפה הגדולה . 
לאחר  שהעיר עברה משלטון עות'מאני לשלטון יווני הגיעו תיירים רבים בעיקר מיוון גופא לסלוניקי ומקדוניה והמדפיסים היהודים החלו להדפיס גלויות חדשות ללקוחות החדשים. המדפיסים "אבסטאדו  ומתייה" שחנותם שכנה ברחוב אגנטיה 59, הדפיסו גלויות של בית הספר היווני לבנים "נוקאס" וגלויות נוספות שנמכרו היטב לקהל הצרכנים החדש. המדפיס מריו בנרובי  ושותפו פסח הבינו את הפוטנציאל העסקי הגלום במאות אלפי החיילים שהוצבו במפקדות הצבא בסלוניקי או שהו בה בחופשות מהמערכה על סרביה וגליפולי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, והדפיסו גלויות חדשות  עם כיתוב בצרפתית ואנגלית. גלויות אלו  גם שימשו כפרסומת לעסקי הספרים, העיתונים והגלויות ושמם וכתובת העסק מופיעים בחלקה הקדמי של הגלויה.   
בתי הדפוס להדפסת גלויות שהיו בסלוניקי עד השריפה כמו "מטרסו סרגוסי ורוסו", יהודה וארסנו, מודיאנו ואחרים שכנו באיזור שעלה בלהבות ואכן,  רוב הגלויות המציגות את פליטי השריפה היהודים שעברו להתגורר במחנות אהלים ובמבנים ארעיים הודפסו והופצו ע"י החברות הבינלאומיות שפעלו בצרפת ואיטליה ולא על ידי המדפיסים היהודים 
מעיון בגלויות שהודפסו בסלוניקי ע"י המדפיסים היהודים בסלוניקי עולה שהם הדפיסו גלויות רבות בנושאים שונים ומגוונים הן נושאים יהודים (חנויות בבעלות יהודית, דמויות בלבוש יהודי מסורתי), והן אנשים מפורסמים יהודים, נוצרים ומוסלמים שחיו בעיר (בנקאים, פוליטיקאים ואנשי דת). הם בחרו במה שלדעתם אפיין את העיר ויימכר היטב  בשווקי אירופה. נראה שהמדפיסים היהודים הפעילו צנזורה עצמית ביחס להדפסת גלויות שלא האדירו או הציגו את יהודי העיר באור חיובי לפיכך לא צלמו את בית העלמין היהודי המוזנח וכמעט ולא את עניי הקהילה.  
לא בכדי בחרו מגאס וקופסידאס, לסיים את הצגת הגלויות היהודיות בשנת 1917 . השריפה הגדולה  לא הרסה רק בניינים ועסקים, נהרסה גם  רקמה שלמה של מנהגים ויחסים חברתיים בין הלאומים השונים,ונעלם האופי ההיסטורי היהודי שהיה ייחודי לעיר ועמם גם פסקה הדפסת גלויות יהודיות.


5. צרכני הגלויות

באוספים המצויים בידינו יש כ-20 גלויות כתובות שנשלחו לנמענים שונים. מהן נוכל ללמוד כמה פרטים על צרכני   הגלויה:  איזו גלויה בחרו? מה התמונה שקסמה להם?  למי נשלחה ובאיזו שפה נכתבה. רוב צרכני הגלויות מייחסים משמעות לתמונה שבחרו , אם כמלמדת משהו לגבי עצמם או מרמזת משהו לנמען וליחסים בין שניהם. אם כי מצינו גם גלויות לבנות ללא שום תמונה  בהן חשוב יותר לקונה להוסיף טקסט כתוב מאשר להראות צילום. כאלו הן למשל כל הגלויות ששלח דוד בן גוריון בשנת 1912 מסלוניקי השנה בה שהה בעיר זו,62 אם משום שרצה יותר מקום לכתוב, או שנאלץ לחסוך בהוצאות שכן היה אז סטודנט חסר אמצעים .
רוב הגלויות שבידינו כתובות צרפתית. עם זאת מצאנו גם כמה גלויות הכתובות ספרדית-יהודית (לאדינו) ,עברית, אנגלית, יוונית, תורכית וגרמנית. נביא ארבע דוגמאות הכתובות בארבע שפות שונות:
בספרו של מגאס מופיעה גלויה אחת הכתובה ספרדית יהודית (לאדינו).63 הגלויה נשלחה ב-10 ליוני 1900 על ידי חיים ואסתר בנבנשיתי מסלוניקי אל בתם מריקה בנבנשיתי בעיר קאבלה שביוון. הטקסט קצר ביותר (2 שורות)

Carisima Marica
Te abbrassamos, seguro ia estaras para escapar la camisa. Mos escrives dos palavras en grego.
Adio.  Tus genitorers Haim y Ester Benveniste

(מריקה היקרה עד למאד, אנו מחבקים אותך. בוודאי את כבר עומדת לסיים את החולצה . כתבי לנו שתי מילים ביוונית. היי שלום. הורייך, חיים ואסתר בנבנישתי).
הכיתוב מופיע ליד התמונה ולא מצידה האחורי של הגלויה לכן גם הטקסט קצר כל כך שהרי אין מספיק מקום. זוהי גלויה משפחתית המתייחסת גם לנושא תוך- משפחתי הנוגע רק למוענים ולנמענים: הכנת חולצה . יתכן ומדובר בחולצה רקומה הדורשת זמן מרובה אחרת לא היה צורך לציין את התהליך. היות והבת עדיין קרויה באותו שם משפחה כמו הוריה (בנבנשיתי)  כנראה שעוד לא נישאה ואולי היא מכינה חולצה לחתנה. בין כך ובין כך  אין ספק שזו חולצה חשובה.יש לשער שאת הגלויה כתבה האם למרות שגם האב חתום עליה, שכן ענייני תפירה ורקמה נחשבו חלק מן העולם הנשי. ההורים מבקשים מן הבת לכתוב להם ביוונית. יש לשער מכאן שהבת לא הרבתה בכתיבה שהרי הם מבקשים בצניעות "שתי מילים" דהיינו ולו גלויה קצרה ביותר ומציעים לה לכתוב יוונית אולי משום שלבת הייתה פחות שליטה בלאדינו והם מבקשים להקל עליה, העיקר שתכתוב להם.
הגלויה שנבחרה היא צילום המגדל הלבן והחומה סביב לו. זו התמונה הנפוצה ביותר בסלוניקי ולמעשה נחשבת הסמל הויזואלי של העיר. ברחוב נראית קבוצה של עוברי אורח : יהודים בלבוש מסורתי, תורכים ויוונים בכובעי קש (תמ' 21).  
הגלויה שבחרנו  בעברית, נשלחה על ידי חנה בעלול, מורה לעברית מן העיר פיליפוליס (פלובידוב) שבבולגריה אל דוד רובין בסג'רה שבארץ ישראל, איש שלימים חנה נישאה לו . הגלויה עצמה היא גלויה מסלוניקי וכנראה נרכשה שם בעת טיול שערכה חנה באיסטנבול ובסלוניקי (תמ' 22).64
הגלויה נדפסה על ידי המדפיס דוד עשהאל, מס' 156 מתוך סדרת גלויות ומתוארכת משנת 1908 שנת המהפכה של התורכים הצעירים.
כותבת השולחת:
שלום דוד
מה שלומך ושלום חבריך במקום מגוריכם החדש. היצאתם כבר לחרוש את שדותיכם וכמה דונמים חושבים השנה לזרוע כל אחד מכם? הודיעני איך סדרתם את חייכם? היש לכם מטבח משותף לאכילה או כל אחד אוכל בפני עצמו?

אצלי אין כל חדש. בשבוע הזה היו לי שני ימים חופשים מפני שחלו שתי תלמידות במחלת השני , הוכרחנו לסגור  בית הספר כדי שיזלפו כל החדרים.  בזמן האחרון התפשטה מאד המחלה הזאת בעיר. ההיו כבר בגליל טבריה הבחירות לקונגרס התשיעי? מי הם הנבחרים? כמה צירים הולכים מארץ ישראל? אצלנו היו שלשום הבחירות והוחלט לשלוח מכל בולגריה חמישה צירים. במכתבי הקודמים הודעתיך על מספר שעות עבודת המורים בבית הספר וכי בקשנו מאת הוועד שיתן לנו הסכמתו לעבוד שלושים ושתיים שעה  כבשנה החולפת. בראשונה התנגד לזאת  ולבסוף הוכרח למלא בקשתנו. רק אני וגב' עליזה נעבוד 33 שעה מחוסר מורים לעברית ויתר המורים יעבדו 32 שעה. היום ירד פה השלג הראשון, גם הכפור התחיל לשלוט בכל עוזו... אמנם אין  אני אוהבת ביותר את החורף בחוץ לארץ. דרוש בשם חברינו".
זה איננו טקסט אישי או אינטימי למרות שנכתב לחתנה. הכותבת בוחרת לעסוק בעניינים כללים : החיים בסג'רה, (אין שום שאלה לגבי חייו הפרטיים של הנמען) , הבחירות לקונגרס הציוני התשיעי (המבורג 1909), ועמידה על זכויות המורים ותנאי עבודתם בביה"ס שלה.
ניכר שמדובר באישה דעתנית המפרנסת את עצמה ,יש לה תודעת שליחות ציונית, היא נסעה לבולגריה כדי ללמד עברית. היא יודעת לעמוד על זכויותיה ותנאי העסקתה ומעורה בחיים הפוליטיים של היהודים בישראל ובחו"ל. אין תימה שהיא בחרה בגלויה המציינת את מהפיכת התורכים הצעירים שמסומלת בגלויה זו על ידי אישה. האישה בתמונה עומדת בזקיפות קומה, לבושה בשמלה מערבית , לבנה וארוכה בהדפסי פרחים, תסרוקת אסופה, כשהבעת גאווה וחיוך על פניה. חזה עטוף בסרט שעליו סמל תורכיה:  כוכב וחצי סהר. ידה השמאלית על המותן וידה הימנית אוחזת בדגל תורכיה העומד על כסא מרופד בעל רגליים מגולפות. הן היא בתלבושת ערב הן הכסא הפנים ביתי מוצבים על רקע של גן או בכל אופן מקום בטבע , מה שיוצר ניגוד בין הרקע לדמות.
הגלויה באנגלית נשלחה על ידי חייל בריטי שהוצב בסלוניקי במלחמת העולם הראשונה והיא נשלחה אל אביו, על פי הכתובת  כנראה גם הוא היה מוצב בבסיס צבאי. תאריך: 19.10.1917 (תמ' 23).65

כותב השולח:

Dear Dad
What do you think of Saloniki? Looks alright here but it is really about the dirtiest show on earth. Looking at it from the sea it looks simply fine. Roll on till we get out of it.
Your loving son - Wally

(אבא יקר,
מה אתה חושב על סלוניקי? נראית בסדר מכאן אך למעשה זו ההצגה המלוכלכת ביותר עלי אדמות. כשמביטים עליה מן הים זה נראה פשוט יפה. נמשיך להתגלגל עד שנצא מכאן. בנך האוהב, וולי).

השולח בחר תמונה של בית הקברות היהודי. על הגדר יושב כומר יווני אורתודוכסי ומולו עומד כומר נוסף הם נראים משוחחים. על הקרקע יושבים שלושה חיילים. ברקע נראית בבהירות כנסיית סנט ג'ורג', לפניה שורת בתים. מצד שמאל קהל רב וברקע המרוחק יותר, הים.
נראה שהשולח רצה להציג תמונה מלאה של החיים בסלוניקי. בצילום נראים:  ביה"ק היהודי המייצג את רציפות הקיום הארוך של היהודים בסלוניקי; נציגי הנצרות ; החיילים המייצגים את המצב האקטואלי בעיר באותן שנים (מלחמת העולם הראשונה) וברקע מופיע הים. הכותב מדגיש את הניגוד בין התמונה המצולמת המציגה שלווה , ואולי גם הרמוניה בין הדתות לעומת החיים בעיר בשנות המלחמה אותן הוא מכנה בקיצוניות: "ההצגה המלוכלכת ביותר עלי אדמות". מן השורה האחרונה בטקסט הקצר עולה שאותו חייל רק מחכה לסיים את תפקידו ולצאת בשלום מעיר זו. תמוה כיצד טקסט זה עבר את אישור הצנזורה והגלויה הגיעה ליעדה. 66
הדוגמה האחרונה שבחרנו היא גלויה שנכתבה בצרפתית גם היא על ידי חייל ונשלחה לאיטליה (תמ' 24).67 תאריך: 7 בינואר 1917 כותב השולח:

Mon cher André,
Il existe encore ici un Derviche tourneur, j'aurai bien voulu le voir, il doit être interressant à voir tourner comme une toupie. Quand aux vieux Juifs. Ils sont dégoutants à voir accroupis dans leurs échopes à n'importe quelle besogne, ils sont assis en tailleurs.
Ton Papa qui t'embrasse bien fort
Sylvain

(אנדרה היקר,
עדיין יש כאן דרוויש אחד מחולל. הייתי רוצה לראות אותו. בוודאי מעניין לראותו מסתובב כמו סביבון ובאשר ליהודים הזקנים, הם מגעילים, יושבים מכווצים בתוך חנויותיהם הקטנות, עסוקים בכל מיני עבודות, ישובים בישיבה מזרחית.
אביך המחבק אותך חזק, סילוואן).

השולח בחר גלויה כפולת תמונה. במחצית השמאלית של הגלויה מופיע בית תפילה של דרוושים סופים המכונה "טקה"  בקדמת התמונה עץ גבוה ובצד ימין ושמאל של המבנה, מקבץ של עצים , הבית המוקף עצים מעורר תחושה של שלווה. בצד השמאלי של הגלויה מופיעה תמונה של רוכלים יהודים בעלי זקנים לבנים. האחד עומד שעון על מקל,לבוש בתלבושת מסורתית מאחוריו עומד אדם בתלבושת מערבית. זקן נוסף יושב ליד הסחורה שהוא מוכר (פירות), קונה מתכופף לבחור את הסחורה. צירוף שתי התמונות יכול היה לבטא הרמוניה בין הדתות בסלוניקי. אך לשולח היה מסר ברור ושונה לגבי התמונות. הדרווישים מעוררים בו סקרנות, צורת הפולחן שלהם, כניסה לאקסטזה דתית באמצעות רקודי סיבובים  מהירים מדומה ל"סביבון". לא מוזכר שזו דרך עבודת האל שלהם. את התמונה עם היהודים בחר כדי להדגים כמה הם מעוררים בו גועל, בצורת פרנסתם (חנויות קטנות) ואפילו צורת ישיבתם (ישיבה מזרחית). את עיסוקיהם הוא מכנה בזלזלול מכליל: "כל מיני עבודות". זו דוגמה לקונה שבחר גלויה בתשומת לב. הוא מפנה את הנמען להתבונן בגלויה כדי לשכנע אותו בפרשנות שלו.

במדגם זעיר זה שני צרכנים יהודיים בחרו גלויות שאינן מציגות נושא יהודי ואילו שני צרכנים לא יהודיים (חיילים) בחרו גלויות עם נושא יהודי. גלוית "בת המהפכה התורכית" הודפסה על ידי מדפיס יהודי שבחר כאן להדפיס נושא לא יהודי, אם כי כאמור היהודים ראו עצמם מעורבים במהפכה זו וכמי שתרמו להווצרותה. מדגם מקרי זה מראה  את הערוב בין תכני הגלויות  , מדפיסים וצרכנים, יהודים ולא יהודים, ערוב המאפיין את הגלויות מסלוניקי היהודית.  

6. גלויות סלוניקי ביחס לגלויות של קהילות יהודיות אחרות

עמדנו על כך שגלויות סלוניקי ייחודיות בעולם הגלויות היהודי בתקופה של שגעון גלויות הדואר. הקהילות היהודיות בגרמניה ופולין היו הראשונות להצטרף לאופנה זו שפשטה במערב, וכאשר עברו יהודי ארצות אלה לארה"ב תפס שגעון הגלויות גם את יהדות אמריקה. גלויות יהודיות במספר מועט יותר נוצרו בתקופה זו גם בארצות אחרות – כגון אוסטריה, צרפת, אנגליה, ואף הונגריה, רומניה, וצ'כיה.68  יהדות הפזורה הספרדית, מאידך, לא מיהרה להצטרף לסוגה זו אפילו בארצות אירופה שבהן יוצרו גלויות בכמות רבה יחסית בחברה הכללית (כגון איטליה שבה נוצרו מספר מועט ביותר של "גלויות יהודיות" בתקופה המקבילה).69  לאור זאת גלויות סלוניקי מציגות את דמותה של קהילה ספרדית באור מיוחד – בייחוד לאור העובדה שרבות מהן נדפסו בידי מו"לים יהודים בעיר ולא במבט אתני מרוחק כמו במקרה של יהדות צפון אפריקה שם נדפסו הגלויות על ידי קולוניאליסטים צרפתים.
בנושאים אחדים קרובות גלויות סלוניקי למראות המרכזיים בגלויות של הקהילות האחרות. כך, למשל, כמו בפולין ובמרוקו, הן מציגות "טיפוסים יהודים" או "מקצועות יהודיים" – שתי סוגות מקובלות בדימויים האתניים הזרים והרחוקים לבני אירופה ואמריקה אשר נפוצו לרוב בגלויות של תקופה זו. כך גם האישים היהודים, בתיהם הפרטיים, מוסדות ציבוריים וכן הלאה. אולם ייחודיותה של התמונה העולה מגלויות סלוניקי בולטת על דרך השלילה במה שאינה מציגה בהשוואה לגלויות של מרכזים אחרים. הנושא המרכזי הבולט מייד לעיין הוא העדר כמעט מוחלט בסלוניקי של גלויות המציגות את החיים הפנימיים והייחודיים של היהודים. גם אם בגרמניה יש אידאליזציה של נושא זה לעומת פולין דרך ציוריהם של מוריץ אופנהיים והרמן יונקר שעובדו לתמונות, הרי שבסלוניקי נושא זה פשוט לא קיים – בין אם הדבר נעשה באקראי או, כפי שסביר יותר להניח, התעלמו ממנו במכוון. כמו כן לא נמצא גלויות המראות את פנים הבית היהודי ומאפייניו או אפילו כאשר מוצגים מוסדות יהודים נדיר ביותר הוא מראה הפנים שלהם או עבודת הצוות בהם. מוסדות אופייניים אחרים של העולם היהודי – כגון בתי כנסת – המונצחים על מאות רבות של גלויות יהודיות בתפוצות אחרות נדירים בסלוניקי נדיר במיוחד הוא מראה פנים בית הכנסת. מפתיע עוד יותר הוא העדר מראות של הטקסים הקשורים לחגי מחזור השנה היהודי, כמו גם אירועי מחזור החיים. המתבונן בגלויות כדי להכיר את החיים היהודים לא יכול ללמוד מהן דבר על השבת בסלוניקי, על טקסי ראש השנה, יום הכיפורים או חגים מרכזיים אחרים. אף גלויה , כאמור כבר לעיל, לא מתארת ברית מילה, בר מצווה או אפילו חתונה –– למרות שטקסים אלה נחגגו בפאר ובהדר רב בין הספרדים באימפריה העות'מאנית. לעומת זאת כל הנושאים הללו חביבים ביותר בגלויות מערב ומזרח אירופה וארה"ב. יתירה מזו דימויים מעין אלה מופיעים לעיתים קרובות גם כאשר הייתה להם קונוטציה שלילית בחברה הכללית (כגון מנהג ההלקאה בשוט בערב יום הכיפורים).70 ואם כי קיימים הבדלים משמעותיים בסוגיות אלה בין גלויות גרמניה לפולין למשל – עדיין רב המשותף ביניהן לעומת המפריד כאשר משווים  את שני המרכזים הללו עם סלוניקי. 
בחלק מהמקרים קל באופן יחסי להסביר את הסיבות לשוני כה מרכזי בעולם הדימויים של יהודי סלוניקי לעומת הקהילות האחרות. עניין זה בולט בעיקר בתחום של הגלויות שנשלחו ככרטיסי "שנה טובה". מראשית התפתחות ענף הגלויות בכלל (יום ההולדת הרשמי של הגלויה כהליך חוקי היה ב- 1 לאוקטובר 1869), דרך המהפכה שחוללה הגלויה המצוירת, בשלהי המאה התשע-עשרה, תפס הכרטיס לשנה טובה את המקום המרכזי ביותר בתעשיית הגלויות בקרב יהודי אירופה וארה"ב.71  לעומת זאת בכל אוספי גלויות סלוניקי אשר בדקנו לא מופיעה ולו גלוית ברכה אחת ל"שנה טובה," ורק על גלויה בודדת המציגה את המוסד היהודי "מתנות לאביונים" מופיעה הכתובת: "תכתבו לחיים טובים" (ראו לעיל ותמ' 1).72 עובדה זו אשר נראית במבט ראשון מפתיעה ויוצאת דופן מתבהרת כאשר עוקבים אחר התפתחות המנהג של משלוח כרטיסי ברכה לראש השנה. מנהג זה נולד ביהדות גרמניה בסביבות שלהי המאה הארבע-עשרה והתפשט ממנה באיטיות לקהילות אשכנזיות שכנות. במאה הי"ט הוא היה עדיין נחלת קהילות אשכנז בלבד. יוצאי הדופן היחידים בתקופה זו בעולם החוץ אשכנזי היו בני היישוב הישן בארץ ישראל. אך במקרה זה לא מדובר בגלויות אלא בדפים או גיליונות שנועדו לגייס תורמים לעזרת בני היישוב הישן.73 מרבית דפים אלה נעשו בידי המוסדות האשכנזים בא"י אך הספרדים חיקו אותם בסוגיה זו. כאמור, גם גלוית "מתנות לאביונים" נשלחה לצורך איסוף תרומות. בקרב קהילות ספרדיות אחרות, ובכלל זה סלוניקי, לא נוצרו קשרים מעין אלה והמנהג לשלוח כרטיסי ברכה לא היה ידוע או מקובל עד לתקופה מאוחרת יותר. 
אך אם המנהג הכתיב כאן את העדר גלויות ברכה לשנה טובה לא כך הדבר לגבי העדר הדימויים של החיים הפנימיים, החגים ומעגל החיים. העדר זה רק מחזק את הנאמר בסעיפים הקודמים כי המו"לים של הגלויות בסלוניקי רצו ליצור מראה מכובד וחיצוני של חיי היהודים בעיר,  להצביע על תרומתם לחיי התרבות והכלכלה, השתתפותם באירועים הפוליטיים המרכזיים, וכן הלאה. הרבנים, כמו הרב מאיר שנזכר לעיל, נראים רק באירועים פומביים כלליים, או כאשר הוא מהלך ברחוב שעה שעוברי אורח שאינם בני ברית מביטים בו בהשתאות – אך לא בעת דרשה בבית הכנסת, לימוד תורה, או ביצוע טקס דתי כלשהו.
ראיה נוספת למראה המהוגן שהגלויות מציגות היא ההתעסקות באירועים פוליטיים המראים קידמה או הסתגלות וקבלה של השלטון החדש אך לא עוולות שנגרמו לקהילה בעקבות השינויים הפוליטיים. כך, למשל, לא מצאנו שום גלויה המציגה הגירה74 מן העיר למרות שבשנים  1908-1913  עזבו אלפי יהודים את העיר כדי לא להתגייס לצבא, וב-1918 לאחר השריפה הגדולה וסיפוח העיר למדינת הלאום היוונית, עזבו רבים מעשירי היהודים את העיר ונשארו בה בעיקר משפחות מהמעמד הבינוני ומעמד הפועלים.75  לעומת זאת, אצל יהודי פולין למשל, נדפסו גלויות רבות המציגות נדודים ויציאה לדרך של יהודים.76 יתירה מזו ההגירה לארץ ישראל ועולם הציונות שהיו כה מרכזיים בתקופה זו והופיעו על עשרות ואולי מאות רבות של גלויות ממערב ומזרח אירופה וארה"ב נעדר אף הוא במסגרת זו של רצון מודע או שלא מודע להציג הזדהות עם העיר ותרבותה. כך לדוגמה, סנטימנטים ציוניים חזקים מצאנו , כפי שנזכר לעיל, רק בטקסט של הגלויה של חנה בעלול אשר נרכשה בסלוניקי ונשלחה לסג'רה בארץ ישראל. והנה גב' בעלול בחרה לא בגלויה שנושא תמונתה יהודי במוצהר אלא בתמונה המוקדשת למהפכה החוקתית של הטורקים הצעירים בשנת 1908 להביא מודרניזציה לטורקיה. ההקשר הציוני של דימוי האישה המובילה את נס המרד והחדשנות מתבהר על רקע הדימויים הציוניים החדשים שנוצרו בדיוק באותן השנים. אחד החשובים והנפוצים ביותר ביניהם, אשר הופיע גם על גלויות רבות, הוא המוטיב של "בת ציון" – עלמה הרואית שעל חזה סרט כחול לבן ובידה הדגל שנבחר לא מכבר בידי התנועה הציונית (תמ' 25).77 ההקבלה בין שני הדימויים ברורה ומחזקת את הסיבה אשר בוודאי הובילה את חנה בעלול לבחור בגלויה זו, יתכן משום שהיא הייתה הקרובה ביותר אשר יכלה למצוא בשוק המקומי כדי לבטא את האידאלים שהאמינה בהם. 

לסיכום:  

סקירת  קבצים נרחבים של גלויות יהודיות  מסלוניקי וניתוח ממוקד יותר של כמה עשרות מהן  מספקים תימוכין לתפישת היסוד של יהודי סלוניקי את עצמם ואת הווית חייהם בעיר כפי שעולה גם ממקורות אחרים.78 יהודי סלוניקי לפחות עד סיפוח העיר למדינת הלאום היוונית חוו את העיר כ"עיר שלהם" ,לא בכדי נמל סלוניקי, עורק החיים של העיר נסגר ביום השבת.79 התעשיות החשובות ביותר ועיקר המסחר המקומי והבין-לאומי התנהלו בידי יהודים.הם היו מעורבים בחיים הפוליטיים שרתו כחברי פרלמנט, כקצינים גבוהים בצבא העות'מאני, היו מעורבים במהפכת התורכים הצעירים , ותפשו מקום של כבוד בקבלות פנים לכבוד השליטים העות'מאנים. תפישה זו שיש לה ביסוס חזק במציאות חייהם עולה גם מן הסיפורים שספרו בני העיר, מכתביהם ומראיונות אישיים. הם ודאי לא ראו עצמם כמיעוט נרדף כמו יהודי הקהילות במזרח אירופה למשל.
על כן אין תימה שאין גלויות המתארות את החיים הפנימיים של היהודים, לא טקסים ממחזור החייים ומחזור השנה, לא פנים בתים ובתי כנסת ולא הגירה. הגלויות מראות בעיקר את חזית הבתים של הוילות היהודיות המפוארות, את מבני התעשייה ,בתי המסחר ובתי השעשועים שנשאו בגאווה שלטים בלאדינו באותיות עבריות. הן מראות את השתתפות היהודים בארועים הציבוריים והפוליטיים בעיר, את הדמויות היהודיות נושאות תפקידים בכירים מחד ואת הסבלים ,מניינו ובניינו של הנמל מאידך ואת הלבוש שלא היה שונה מן הלבוש העות'מאני המסורתי. לא הפריע להם לחזור ולהדפיס גלויות שנוצרו בידי מדפיסים לא יהודיים ואף להדפיס גלויות שאין בהן כלל נושאים יהודיים אלא מראות מן העיר או דמויות שליטים עות'מאנים  ואישים שהיו מעורבים במהפכת התורכים. הצרכנים היהודים קנו גלויות לפי טעמם האישי ,הן גלויות של מדפיסים יהודים הן גלויות המייצגות את העיר ולאוו דווקא את יהודיה, כפי שצרכנים לא יהודים קנו גלויות בעלות נושאים יהודיים  שכן ראו בהן גלויות מסלוניקי ולאוו דווקא גלויות של קבוצה זרה ושונה.
כללו של דבר, הגלויות מדגישות את השתלבות היהודים בחיי העיר ומטשטשות את השונות והייחוד היהודי.
 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

1.  על ראשית התופעה וגלויות יהודיות מהקהילות הללו ראו מאמריהם של אלן סמית, גלית חזן-רוקם ושלום צבר בגיליון זה.  

2.  יתירה מזאת, רב הגלויות שהודפסו בסלוניקי עד מלחמת העולם הראשונה, ובכלל זה גם גלויות שנושאיהן אינם יהודים, נדפסו על ידי מדפיסים יהודיים. החיילים שהוצבו בעיר היוו שוק מצוין לרכישת גלויות, שכן הם חויבו לשלוח הביתה מכתבים וגלויות. ניתנה העדפה ברורה לגלויות משום שהיה פשוט יותר לצנזורה לקרוא את הכתוב. לפיכך נחשבה תעשיית הגלויות חלק מהמאמץ המלחמתי. השוו: Aline Ripert & Claude Frère, La carte Postale. Son histoire, sa function sociale, Lyon & Paris: Editions du CNRS, 1983

3. לרשימת המדפיסים של הגלויות, ראו Costis Copsidas, Hoi Hebraioi tes Thessalonikes "mesa apo tis kart-postal 1886-1917" /  The Jews of Thessaloniki "Through the Postcards 1886-1917,  Thessalonique: C. Copsidas, 1992, p. 129 (להלן קופסידאס). לפרטים נוספים על המדפיסים, ראו להלן.

4. לצילומיהן ראו:  Yannis Megas, ed., Ενθύμιον : Απο τη ζωί  της  Εβραϊκής Θεσσαλονικη 1897-1917 /  Souvenir: Images of the Jewish Community Salonika: 1897-1917, Athens: Kapon Editiones, 1993, pp. 90, 95   (להלן מגאס).  

5. בעיקר אוסף משפחת גרוס בתל-אביב ואוסף שלום צבר בירושלים.

6. Γιωργος  Μαθας,  Καρτποστάλ από τη ζωη των Εβραιων της  Θες/νίκης, Αθήνα 1990 [גלויות על חיי היהודים בסלוניקי].

7.

8.Γιωργου, Μαθας.  Oι Εβραιοι tης  Eλλαδος μεσα από tης καρτποστάλ ,Αθήνα 1992 /
 Georges Mathas Juifs en terre de Grece, Athens:¨Editones Sylloges Argyris Vournas 1992

9. ראו הערה 3 לעיל.

10. ראו הערה 4 לעיל.

11. Nicholas Stavroulakis, Sephardi & Romaniot Jewish Costumes in Greece & Turkey. 16 Watercolours, Athens : The Jewish Museum of Greece, 1988

12. Vassilis Colonas, The Expansion of Salonika Beyond its Walls. Illustration of the Hamidie District (1885-1912), Thessaloniki 1991 (in Greek)

13. Luigi Villari, The Macedonian Campaign, London: T. Fisher Unwin Ltd., 1922; Price, G. Ward, The Story of the Salonika Army, New York: Edward J. Clode, 1918; Collinson, H. Owen, Salonica and After: The Sideshow that Ended the War, London, Hodder & Stoughton, 1919; Alan Palmer, The Gardeners of Salonika, London: Andre Deutsch, 1965    על יהודי סלוניקי בשנים האמורות, ראו: י' די בוטון וא' ברזילי,  איל אינסינדייו דיל 18 אגוסטו 1917: סוב'יניריס אינולב'ידאב'ליס, ב'ירדאדיס קרודאס, דיטאליוס אוטנטיקוס, פ'אטוס אי פאסאז'יס אקונטיסידוס מיינטריס אי דיספואיס דילה קאטאסטרופ'ה די סאלוניקו, סאלוניקו: סוג'יטה די ביינפ'יזנסייה ג'ודיאה - עזרת אחים: מאלייו 1919 [השריפה של ה-18 באוגוסט 1917: זכרונות בלתי נשכחים, אמיתות יבשות, פרטים מקוריים, אירועים ומהלכים שקרו במהלך ולאחר הקטסטרופה של סלוניקי. סלוניקי: החברה לעזרה הדדית יהודית – עזרת אחים]; Minna Rozen,  The Last Ottoman Century and Beyond: The Jews in Turkey and the Balkans, 1808-1945, Vol,1- 2, Tel Aviv: The Goldstein-Goren Diaspora Research Center , Tel Aviv University, 2002

14.  השוו מגאס עמ' . 141

15.שם, עמ' 132.

16. שם, עמ' 137-134.

17. לה איפוקה, ב' אדר תרס"ח; השוו מגאס, עמ' 165-164.

18. לצילומי הגלויות ראו שם, עמ' 172-170. הגלויות בהן מופיעה דמותו של הרב מאיר הן מס' 193-192 בעמ' 170. השוו קופסידאס, עמ' 54.
 
19. מגאס, עמ' 175, מס’ 201.

20.   דוד פרחי, "יהודי שלוניקי במהפכת ה'תורכים הצעירים'," ספונות טו (תשל"א- תשמ"א), עמ' קלה-קנב.

21.  השוו מגאס, עמ' 167. גלויות נוספות המתארות את המהפכה ואינן נמצאות בספריהם של קופסידאס ומגאס הגיעו לידינו מאוסף הגלויות של קבוצת כנרת.

22.  על פוזלי והבניינים המפוארים שהקים בסלוניקי, ראו: Vassilis Colonas, "Vitaliano Poselli: An Italian Architect  in Thessaloniki," Environmental Design: Journal of the Islamic Environmental Design Research Centre (1990), pp. 162-171;  וילה אלאטיני נידונה בעמ' 163 (ותמ' מגלויה בעמ' 170). כמו כן תכנן פוזלי את בניין הממגורה של אלטיני (ראו להלן) ובית הכנסת "בית שאול" (שם, עמ' 163).  
23. מגאס, עמ' 169, מס' 191 (שתי ורסיות)

24.  על התמונות הקריקטוריסטיות חתום אמן בשם Goyet אשר הרבה לצייר תמונות קריקטוריסטיות מחיי סלוניקי גם בהקשרים אחרים. לגלויות נוספות עם תמונותיו, ראו מגאס, עמ' 48, 49, 68 (מס' 48-46, 72-71), קופסידאס עמ' 97, 127-126. שימו לב שהקריקטורה של ברית מילה אצל קופסידאס, עמ' 128, ובה נראה תינוק מפוחד משתין על המוהל בעל אף נשרי המתקרב אליו עם זוג מספריים ענקיות (במקום סכין מילה) אינה של יהודי סלוניקי אלא ככל הנראה מאלג'יריה.

25. תמונות נוספות: קופסידאס, עמ' 92-95, מגאס, עמ' 90-89 (תמ' 99-97).

26.  מגאס, עמ' 90 (מס’ 99). המשפחה בנתה את החנות מחדש והינה עד היום  אחת מחנויות הספרים המפוארות של סלוניקי.  

27.  V. Colonas & O. Traganou-Deliyanni, The Beginning of Industry in Thessaloniki, Thessaloniki 1987

28. שם.

29.  מגאס, עמ' 92.  הגלויה בהוצאת המדפיס היהודי גדליה.

30. שם, עמ' 75-101

31. שם, עמ' 96, מס’ 111

32. לפחות שתי גלויות מראות את בית הקולנוע עם הכיתוב בעברית – האחת מובאת אצל מגאס, עמ' 92 מס’ 104, והשנייה אצל קופסידאס, עמ' 57.

33. קופסידאס, עמ' 56.

34.  לצילום הגלויה המציגה את בית המסחר בשעת השריפה הגדולה, ומתחתיו כתובת דו לשונית (באנגלית: All that is left at Tiring’s stores). ראו מגאס, עמ' 89 מס’ 98.

35. מגאס, עמ' 85 מס’ 90 (הגלויה בהוצאת המדפיס היהודי אלברטו ברזילי).

36. שם עמ' 140-128.

37.  מגאס, עמ' 129-128.

38.  השוו Nicholas P. Stavroulakis & Timothy J. DeVinney, Jewish Sites and Synagogues of Greece, Athens: Talos Press, 1992, pp. 164-65

39.  ראו מיכאל מולכו, "הקהילות (בתי הכנסת) בשאלוניקי," בתוך: שאלוניקי עיר ואם בישראל, ירושלים: המכון לחקר יהדות שאלוניקי, תשכ"ז, עמ' 178.

40. לסקירות של המסורת הארכיטקטונית של בתי הכנסת באיטליה, ראו: יעקב פינקרפלד, בתי-הכנסת באיטליה: מתקופת הריניסאנס עד ימינו – פרק בתולדות האדריכלות היהודית, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ד; דוד קסוטו, "בתי-הכנסת באיטליה בתקופת הבארוק," בתוך: ועשו לי מקדש: בתי-כנסת מימי קדם ועד ימינו, בער' יעקב אשל ואחרים, אריאל: המכללה האקדמית יהודה ושומרון, תשס"ד,עמ' 118-99; Carol H. Krinsky,
 Synagogues of Europe: Architecture, History, Meaning, New York: Architectural History Foundation, 1985, pp. 341-86  על בתי הכנסת בשאלוניקי ראו: Elias V. Messinas and Ion Vassiliadis, The Synagogues of Salonica and Veroia, Athens: Fineas Publishing House, 1997

41. מגאס, עמ' 125-101.

42.  שם עמ' 75-55.

43. הקורפוס מונה 73 סיפורים מקבצים נדפסים ומארכיון הסיפור העממי לישראל (אסע"י). ראו: תמר אלכסנדר, "סיפורי שאלוניקי," בתוך: מעשה אהוב וחצי: הסיפור העממי של יהודי ספרד, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס, עמ' 106-97.

44. באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי, ב- 6/12/1942 ניתנה הפקודה ותוך 5 שעות נהרס בית הקברות היהודי והפך לגל אבנים ועצמות, וב- 14/10/1943 הוכרז שטח בית הקברות לרכוש נטוש והולאם באופן חוקי ב-1944. כיום השטח סלול ובנוי ועליו מבני ציבור ביניהם אוניברסיטת סלוניקי.
לתולדות בית הקברות ולפענוח הכתובות על מצבות נבחרות בו, ראו: יצחק שמואל עמנואל, מצבות שאלוניקי: בצירוף תולדות חייהם של גדולי הקהילה, 2 כרכים, ירושלים: מכון בן צבי על ידי קרית ספר, תשכ"ג-תשכ"ח; יצחק מולכו, בית העלמין של יהודי שלוניקי, תל אביב: המכון לחקר יהדות שלוניקי, תשל"ה.

45.  קופסידאס, עמ' 31, מגאס, עמ' 157-143.

46.  למבוא מקיף אודות הלבוש היהודי באימפריה העות'מאנית, ראו: אסתר יוהס,"מאפייני לבושם של היהודים," בתוך: יהודי ספרד באימפריה העות'מאנית: פרקים בתרבותם החומרית, ירושלים: מוזיאון ישראל, תשמ"ט, עמ' 171-121 (דיון בלבוש של תקופת ההתמערבות והמודרניזציה בשלהי המאה ה- 19 וראשית ה-20, שם עמ' 127 ואילך).  

47. על פריטי הלבוש של נשות סלוניקי היהודיות, ראו שם עמ' 152-145. נשות סלוניקי האמינו כי הקופייה הובאה לאימפריה העות'מאנית בידי מגורשי ספרד (שם, עמ' 145). לניסיון להוכיח טענה זו ראו: Batsheva Goldman Ida, “ The Sephardic Woman's Head-dress in Spain and in the Ottoman Empire.” In: From Iberia to Diaspora: Studies in Sephardic History and Culture, eds. Yedida K. Stillman and Norman A. Stillman, Leiden: Brill, 1999, pp. 525-530

48. ספורטה וביז'ה (לעיל הערת כוכבון) עמ' 37

49. שם , עמ' 97 על יחסי גומלין בין נשים וגברים על פי פתגמים בספרדית יהודית, ראו: תמר אלכסנדר, מילים משביעות מלחם, לחקר הפתגם הספרדי-יהודי, מכון בןצבי, ירושלים תשס"ד, עמ' 83-93

50. ספורטה וביז'ה (שם) עמ' 133

51. קופסידאס, עמ' 123-122.

52.  לצילומי שלוש הגלויות ראו קופסידאס, עמ' 38, ומגאס, עמ' 163, 177 (בהתאמה).

53. מגאס, עמ' 166.

54. קופסידאס, עמ' 33; השוו יוהס,"מאפייני לבושם של היהודים," עמ' 130 ותמ' 12 בעמ' 129.

55.  קופסידאס, עמ' 95.

56.  מגאס, עמ' 73 (שתי ורסיות); קופסידאס, עמ' 91.

57. שם עמוד 189-186

58. על השבתאות בראשית דרכה ראו: יעקב ברנאי, שבתאות: היבטים חברתיים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ן; יצחק שמואל עמנואל, "תולדות יהודי שלוניקי," בתוך: זכרון שלוניקי: גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן, בעריכת דוד א' רקנטי, תל אביב: הוועד להוצאת ספר קהילת שלוניקי, תשס"ח, עמ' 52-39.

59.  בין היתר נדפסה גלויה בנושא זה גם בידי מדפיסים יהודים, כגון השותפות "מטרסו, רוסו וסרגוסי".

60.  ראו מאמרו של קולונאס (הערה 12 לעיל), עמ' 163 ו- 168 (ושם גם השרטוטים הארכיטקטוניים של תוכנית המבנה אשר נעשו בידי פוזלי).
 
61.   מארק, מאזוור, סלוניקי עיר של רוחות, "יציאת מצרים המוסלמית", תל אביב: עם עובד, תשס"ח, עמ' 310-330; על ה"דונמה" בתורכיה כיום ראו: Rifat Bali, A Scapegoat for all Seasons: The Dönmes or Crypto- Jews of Turkey, Istanbul: Isis Press,  2009  . ב- 1925, לאחר עזיבתם של בני הדונמה, שופץ הייני ג'אמי בידי השלטונות כדי להתאימו ליעודו החדש כמוזיאון לארכיאולוגיה. היום משמש המבנה גם כגלריה, ובאחד מביקוריו של שלום צבר במקום בשנים האחרונות הייתה בו תערוכה של אמנות עכשווית עם מוטיבים יהודים, פרי יצירתה של אמנית מקומית ממוצא יהודי.

62. הגלויות נמצאות בארכיון צה"ל בתל השומר , עותקים מצויים בארכיון בן גוריון בשדה בוקר וחלקן נדפס על ידי יהודה ארזי בספרו אגרות דוד בן גוריון, תרס"ד- תר"פ (1904-1919), תל אביב: עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 1971, עמ' 231-171.

63. מגאס, עמוד 15

64.  הגלויה הוענקה למוזיאון המושבה כנרת ע"י משפחת רובין. פרסום הגלויה באדיבות המוזיאון, מעבדת בי- תמונה, קיבוץ מרחביה ואוניברסיטת חיפה.

65. מתוך אוסף משפחת גרוס ובאדיבות המשפחה

66.  על הצבא האנגלי בסלוניקי, ראו:Alan Palmer, The Gardeners of Salonika, London: Andre Deutsch, 1965

67. אוסף משפחת גרוס וכן מאגס עמוד 27

68. למבחר גלויות מארצות אלה, ראו: Gérard Silvain, Images et traditions juives: Un millier de cartes postales (1897-1917) pour servir a l'histoire de la Diaspora, [Paris]: Astrid, 1980

69. לגדומאות בודדות ראו הפרק על איטלה טצל סילבאן (שם) עמוד 309-305

70. ראו מאמרו של צבר בגיליון זה. למבחר גלויות המציגות טקסים במחזור השנה והחיים היהודיים, ראו: Peter Maser, ed., Jüdischer Alltag, Jüdische Feste, Dortmund: Harenberg, 1982; Bernhard Purin, Die Welt der jüdischen Postkarten, Vienna: Ch. Brandstätter, 2001, pp. 13-41

71. ראו שלום צבר, "לתולדות מנהג משלוח כרטיסי 'שנה טובה' והתפתחותו האמנותית," מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, יט-כ (תשנ"ז-תשנ"ח), עמ' 110-85. על גלויות שנה טובה בארה"ב ראו גם את מאמרה של אלן סמית בחוברת הנוכחית.

72. חשוב לציין יכככל הנראה גלויה זו לא נועדה לשמש כגלוחת דואר אלא באה להעניק לתורמים גלוית תודה על תורומתם למוסד.

73. צבר, משלוח "כרטיסי שנה טובה" (לעיל הערה 71) עמוד 96-93

74. עם זאת הגירת האוכלוסיה המוסלמית בתקופת מלחמות הבלקן (1912-1913), במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחר הסכם חילופי האוכלוסין הונצחה ע"י המדפיסים היהודים מטרסו סרגוסי ורוסו וע"י המדפיס היווני נוצרי סונידיס    

75.  גילה הדר, "היבטים בחיי המשפחה היהודית בשאלוניקי 1900-1943", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה, אוקטובר  2003. עמ' 269-308 ; Dimitri Pentzopoulos, The Balkan Exchange of Minorities and its impact upon Greece, Paris and the Hague: Mouton and Co, 1962.
 

76. ראו מאמרה של גלית חזן-רוקם בחוברת הנוכחית.

77. לתולדותיו של המוטיב בראשיתה של האמנות הציונית, ראו אליק מישורי, שורו הביטו וראו: איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, תל אביב: עם עובד, תש"ס, עמ' 222-200. הגלויה מתוך אוסף שלום צבר

78.ראו: שאלוניקי עיר ואם (לעיל הערה 39) ; זכרון שאלוניקי (לעיל הערה 58)

79. מיכאל מולכו, "תולדות יהודי שאלוניקי", שאלוניקי עיר ואם (לעיל הערה 39) עמוד 23



































 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
+ שלח הצעה כיצד יש לערוך את העמוד

לאדינו           Ladino


קאזה זוארץ


ספרדי טהור
תאריך ושעה
 

גיא זוארץ - לאדינו ופיוט מבית אבא
כנס לאדינו