טקס החתונה היהודי מסתיים במפץ המפורסם. דריכה חזקה על כוס היא מציינת את אחד הרגעים הידועים ביותר בחתונות יהודיות. באופן מסורתי, החתן עושה את המעשה, אבל כיום, הזוג חולק לעיתים קרובות את הכבוד/העונג ומנפץ כוס אחת או שתיים עטופות במפיות.
למעט סמלים יהודיים יש הסבר יחיד, וההסבר של הסמל הזה הוא קליידוסקופי בהחלט. המנהג עצמו מתוארך לזמן כתיבת התלמוד, שם נאמר כי מר בר רבינא שבר גביע בסעודת הנישואין של בנו.
במילים אחרות, במקום שבו יש שמחה, צריכה להיות רעידה.
כבר בימי הביניים הוקמו חזיתות של בתי כנסת בגרמניה עם אבן מיוחדת למטרה מפורשת של ניפוץ כוס בסוף החתונה. עם זאת, פרשנותו של המנהג השתנתה מעט לקראת המאה ה-14, כאשר בספר "הדרך היהודית באהבה ונישואין" של מוריס לאם רואים בו תזכורת לחורבן בית המקדש בירושלים. כך או כך, השיעור הוא שגם בשיא השמחה האישית, אנו נזכרים בכאב ובאובדן שעבר העם היהודי ונזכרים בעולם הזקוק לריפוי.
השבריריות של הזכוכית מרמזת על השבריריות של מערכות היחסים האנושיות. מכיוון שאפילו האהבה החזקה ביותר נתונה לשברון, הזכוכית נשברת כסוג של השראה: "ככל שהזכוכית הזו מתנפצת, כך ייתכן שנישואינו לעולם לא יישברו."
רעשים עזים הם שיטה מקובלת להפחדת שדים הנמשכים לאנשים יפים וברי מזל, כמו הזוג המאושר שמתחת לחופה.
נישואים הם ברית, שביהדות נעשית על ידי שבירה או ניפוץ של משהו. בסיני נשברו הלוחות, בחתונה זכוכית שבורה "חותכת" את הברית.
לשבירת הזכוכית יש גם קונוטציות מיניות, מכיוון שהיא מקדימה את השחרור שבהתייחדות המינית, שאינה רק מותרת לזוגות נשואים בלבד אלא שהיא גם נדרשת מהם. במשך מאות שנים, שבירת הזכוכית סימלה באופן מרומז את קריעת קרום הבתולין, וזו הסיבה שהיה חשוב כל כך שהחתן יצליח לעשות זאת.
התרסקות הזכוכית מסיימת את הזמן המיתי מתחת לחופה, והעולם רץ פנימה. כולם מוחאים כפיים וצועקים "מזל טוב!". החגיגה מתחילה.
אתם יכולים לשבור כל סוג של זכוכית: ישנה, חדשה, מושאלת או כחולה. לא משנה מה תבחרו, היא צריכה להיות עטופה היטב כדי למנוע פציעות. מפית בד עבה היא הסטנדרט, אך ניתן לקנות שקית סאטן או תיק קטיפה. בעוד שכוס עטופה במפית פשתן עשויה ליצור בום חזק יותר, היא נראית כמו בחירה גרועה לסמל כה עשיר ועתיק.
