פדיון הבן הבכור הוא מעשה של הכרת תודה וענווה
היהדות מעניקה מעמד מיוחד לילד הבכור. בכל בית, הולדת הילד הראשון היא אירוע מיוחד שקדמו לו הכנות ותחושת התרגשות. יחס ההורים כלפי היילוד הוא בדרך כלל יראת כבוד מעורבבת בספק ובתקווה שהם "עושים את הדבר הנכון". עם לידתם של הילדים הבאים, התחושות מיוסדות יותר וההכנות הופכות להיות יותר שגרתיות. ההתרגשות והפליאה המיוחדות המלוות את הולדת הבן הבכור נחגגת ביהדות בטקס המיוחד לגאולת הבן הראשון, פדיון הבן.
הסבר אחד שניתן למצווה זו הוא שהיא מציינת את הנס הגדול שהתרחש במצרים כאשר הקב"ה הרג את כל הזכרים המצריים הבכורים והגן על הבנים היהודים.
יתר על כן, לילד הבכור יש זכויות מיוחדות הנוגעות לירושה וחובה דתית מסוימת לצום בערב פסח. זה נובע מהעובדה ההיסטורית שהקב"ה קידש את הזכרים הבכורים של העם היהודי בזמן שהם היו עדיין בשעבוד במצרים, כך שיקדישו את חייהם ככוהנים במשכן ובמקדש.
זה מתפרש על ידי אליהו כיטוב [בספרו "איש וביתו"] כגמול על האמונה והאמון באלוהים שהפגין העם היהודי, שקיים את מצוות המילה ואת קרבן הפסח בזמן שהיה במצרים ובתנאים הקשים שהוטלו עליו. ככל שהאומה כולה הוכיחה את נאמנותה לאלוהים על ידי הצטרפותה לברית, הקב"ה לא בודד את העם כולו לכהונה אלא רק את הבכורים, שנאמר: "קַדֶּשׁ־לִי כָל־בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל־רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות פרק יג פסוק ב).
עם זאת, מכיוון שהזכרים הבכורים הצטרפו לאומה במעשה פולחן העגל במדבר, הקב"ה החליף אותם בלויים.
קדושת הבכור נשמרת בבכורתו ובתקנות הדתיות הספציפיות לו, כמו טקס פדיון הבן וחובה לצום בערב חג הפסח.
הטקס לגאולת הבכור הוא מצווה הכרוכה בהלכה הדתית. שורש מצווה זו הוא שעל ידי ביצוע הפעולה הסימבולית הנחושה של פדיון ילדו הזכר, בכורו, מהקב"ה, האדם מאשר כי הכל שייך לבורא, ולו יש רק את מה שאלוהים רוצה להעניק לו.
